מחזל"שים

יצאתי לביקור בארץ עם ילד אמריקאי מנומס וחזרתי לאמריקה עם ילד מרוקאי קריזיונר...(אין בגנים לא את זה ולא את זה). הג'ינג'י הזה יכול להתעורר בבוקר בשיא העצבים, להעיר אותנו בצווחות שלא משנה איך נגיב ומה נאמר, משפט הסיכום שלו יהיה: "יא טמבלים, אני הולך לחפש בית אחר".... טמבלים?@?#$? מאיפה הוא הביא את המילה האנכרוניסטית הזאת? יש כל כך הרבה מילות גנאי הרבה יותר מגניבות וגם יותר מעליבות... איזה טמבל קטן וחמוד....

אז הקראתי לעמיתוש את השיר של לאה גולדברג ״הילד הרע״ (למי שלא מכיר מסופר על ילד ג׳ינג׳י שלומד בכיתה א׳ ומדי פעם נכנס בו לפתע בלי שום אזהרה, הילד הרע.) עמיתוש לא האמין למשמע אוזניו וביקש שוב ושוב שאני אקריא לו את השיר... הוא היה בהלם, היה בטוח שזה נכתב עליו, ממש שיר אוטוביוגרפי.

בכל מקרה, יומיים אחרי שחזרנו לכאן, עמיתוש התחיל כיתה א' (יומיים אחרי שחזרנו=ג'ט לג מטורף אצל כולם=אטרף!!!!). 30 דקות לפני שהתחיל היום הראשון, הפלתי את עצמי בכוח מהמיטה, הערתי אותו ואת יעלי בהיסטריה, זרקתי עליהם בגדים, הכנתי לו סנדוויץ' מאולתר ונסענו במהירות ליום הראשון בכיתה א'. המסכן הזה, ביום שאמור להיות אחד מהימים המרגשים, בקושי הצליח לפתוח את העיניים.... כל אמא אחרת הייתה מרחמת על בנה ומשאירה אותו לעוד יום יומיים פינוק במיטה, אבל אני? אין סיכוי!!! עד שסופסוף ראיתי אל מול עיניי יום נטול ג'ינג', בו אני נשארת רק עם יעלי (או במילים אחרות, יום עבודה בחצי משרה ), אין סיכוי שהוא נשאר... הוא הולך לביה"ס!!!!!

ביום הראשון בביה"ס, כל אחד מילדי הכיתה קיבל דובי... כן, כן, דובי פרווה כזה שהוא צריך להסתובב אתו לכל מקום שבוע ימים... אז גם הג'ינג'י קיבל....הדובי התלווה אליו בכל השיעורים, כולל בשיעורי ספורט ואומנות וכאלה. תפקיד הילדים היה לקחת את הדובי איתם לכל מקום, לשתף אותו במשחקים ובשיעורים, לשמור עליו ולטפל בו. ממש, רק זה היה חסר לקריזיונר... דובי מצ'וקמק....הדובי המסכן הזה, עמיתוש סחב אותו בעל כורחו (לרוב מהרגל), לא שיתף אותו בשום משחק, זרק אותו על הריצפה ברגע שהגיע הביתה כשכל השאר פינקו את הדובי שלהם בסרטים/ ביגוד חדש ועוד כל מיני דברים הזויים. האמת? זה מסביר לי הרבה דברים.... בכל זאת, אנחנו בסן פרנסיסקו, לא נותנים פה לילדים יותר מדי אופציות, או שתגדל להיות פגלה, או שתגדל להיות ילד כאפות.... אני רק רוצה לראות שבארץ היו נותנים לילדים בכיתה א' להסתובב עם דובי שבוע, הוא היה חוזר מגולח, מרוט, צולע עם עין אחת.

יעלי... מה אומר ומה אגיד.... הגן שלה התחיל רק שלושה שבועות אחרי שחזרנו (=שלושה שבועות של "אמא תעשי לי ואמא תביאי לי" ושלושה שבועות של "נשמע ונעשה"). כשסופסוף יום החזרה שלה לגן הגיע, הפצלוחה התעוררה בבוקר עם עין אחת אדומה!!!! אני אומרת לכם... איזה מזל יש לי... 3 חודשים לא היה לי יום שקט, חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה, בניתי לי תוכניות של סרטי קומדיה רומנטית מתחת לפוך הנעים, עם כוס תה חם (לא נורא שזה אמצע הקיץ).. ושקט.... שום עין אדומה לא תשבש לי את התכניות, אין מצב.

אז כשהבנתי שיעלי לא מוכנה ללכת עם משקפי שמש לגן ושזה לא כל כך לעניין לחפש אותה לפיראט ביום הראשון ... אז שלחתי את איצ'וק לשים את יעלי בגן עם פירוט משימה: להגיע כאילו כלום, לשים אותה ולברוח בריצת אמוק, ואם בכל זאת מישהו שם לב, להגיב עם מבט תמים של: "באמת?, אני לא מאמין...". למזלו הוא לא היה צריך להפעיל את כישורי המשחק שלו, הוא שם אותה, לא שמו לב, הוא ברח... חזר הביתה עם חיוך ניצחון... ואחרי בערך שעה הזעיקו אותנו לבוא לקחת את יעלי כי יש לה עין אדומה... כוס אמכ!!!! אז שלושה ימים היא היתה אתי בבית. ואז היא חזרה לשלושה ימים לגן ואז יצאה לחופשת ראש השנה, ושוב חזרה לגן לארבעה ימים , ואז חטפה דלקת ריאות, ושוב נשארה עם אמא שלה 4 ימים בבית, ואז יצאה לחופשת סוכות.... זהו, חבר'ה... החיים שלי בזבל!!!

זמן קצר אחרי שחזרנו לכאן, באו אלינו לביקור מלכותי, נחמיה (אבא של איצ'וק), רחל- אשתו (של האבא, כן?) , ומאיה (בתם המשותפת).... מבולבלים? גם אנחנו...

אז הם באו לכאן מצויידים מהארץ בג'י.פי.אס חדש מהשקית... שלא עובד... נו, בטח לא עובד, מסכן, הוא לא הבין אם הוא צריך לדבר בעברית (כי הוא נקנה בישראל), אנגלית (כי עכשיו הוא באמריקה), בספרדית (כי זו השפה השניה המדוברת כאן) או בסינית (כי יש פה המווווונים).

האמת? באמת כשאני חושבת על זה... מי טס לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עם הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, עם GPS שהוא קנה בארץ (במיוחד בשביל הטיול באמריקה???)

מות הג'י.פי.אס גרם למפח נפש כבד לאורחים שלא הפסיקו לדון בסוגייה, ניסו לשווא להחיותו וכבר מפה תכננו את התביעה שבדרך... ואני? אני פשוט הגעתי למצב שבו אני לא יכולה לשמוע יותר את צרוף האותיות G P ו-S בשום ווריאציה שהיא.

סן פרנסיסקו היא עיר מטורפת, אנשים מקסימים, מוזרים, צבעוניים ומעניינים... אבל השיא היה, שהלכנו לנו לתומנו נחמיוש, רחל, מאיה ואני, בקסטרו סטריט הידוע, ושם התהלך לפנינו בחור כבן שישים, ערום כביום היוולדו שכל מה שהוא עט על גופו היו כפכפים על רגליו, תיק על כתפו וסוג של יהלום מוזר על הקצה של ה... (כן, ברור שהסתכלתי, אי אפשר היה לפספס... ).... מההלם, ברגע שהוא חלף על פנינו הסתובבנו לראות אם לא הזינו, ואכן הבחור עדיין היה שם, מנענע את אחוריו החשופים. הדבר שהכי מוזר היה שאנחנו היחידים בכל הרחוב שהיינו המומים מהמחזה המוזר הזה, היה נראה שלשאר זה היה עניין סטנדרטי... אמריקאים הזויים.... מילא היה נימול....

לאחרונה, הסיליקון ואלי עבר זעזועים קשים.... שבוע שעבר היו פה 4 רעידות אדמה!!!! 4!!!! ב-30 שעות!!!!! שתיים מהרעידות היו בעוצמה של 4-4.2 ריכטר ועוד שתיים סביב ה-3. בשתי הרעידות החזקות הילדים היו איתי בבית, ובשתיהן יעלי קפצה עליי בבהלה, עמיתוש שיחק אותה קול והתעלם בהפגנתיות מזה שהבית רעד לו מתחת לרגליים... ואני... אני הייתי בטוחה שסוף העולם מתקרב, אתם תהיו גאים בי ששידרתי עסקים כרגיל ואפילו אימצתי חיוך אידיוטי מול הילדים, אבל הראש עבד... מה זה עבד... כבר תכננתי לפרטים את מבצע ההימלטות מהמקום הרועד הזה, די!!!!! אני רוצה הביתה!!!!!

עוד זעזוע שהסיליקון ואלי עבר פה הוא מותו בטרם עת של סטיב ג'ובס, כולם פה היו עם הפרצוף באדמה יום שלם. ואיצ'וק? איצ'וק מצדו היה יושב פה שבעה, לקח את זה מה זה קשה, לא הפסיק לדבר על זה באייפון, לקרוא כתבות על סטיב ולראות סרטונים באייפד ולנפח את הראש לאיייפעת.

ולקינוח.... בסופ"ש האחרון חברים הזמינו אותנו להצטרף לפיקניק כייפי על גדות נהר נחמד שנקרא ה- russian river. אחרי שמצאנו פיסת חוף נחמדה ופסטורלית, התמקמקנו, עשינו פיקניק נחמד, ואז הילד של החברים הוציא את גולת הכותרת של הפיקניק, חכת דייגים חדשה ומצוחצחת מותאמת לילדים, שבקצה החכה יש משקולת פיתיון בצורת דג אדום... משהו נורא נחמד (לא נראה לי שממש אפשר לדוג איתה אבל הילדים התלהבו מאוד מאוד מהחכה ובעיקר מהמשקולת). עמיתוש והילד החמוד שיחקו עם החכה, השליכו אותה למים ומשכו בחזרה, ככה בערך שעה תמימה. ואז יעלי החליטה שגם היא רוצה וביקשה מאיצ'וק שיבוא ויראה לה איך משליכים את החכה למים... אחרי מספר שניות נשמעה קריאת "אופס" אופיינית מאיצ'וק ובעקבותיה נשמעו מכיוון הילדים קריאות שבר ובכי תמרורים... מה קרה? איצ'וק הזה... לקח את הקטע של השלכת החכה רחוק מדי (כאילו מינימום הוא באמצע האוקיינוס ומתכוון לדוג לוויתן כחול) ובפעם הראשונה שהוא השליך את החכה למים המשקולת של הדג החמוד התנתקה מהחכה והתעופפה לה הרחק הרחק לתוך הנהר הגועש. (איזה פאדיחות... איך תמיד רק לו זה קורה? באותו הרגע התחשק לי לשים את איצ'וק בתור הפיתיון וללכת לדוג כריש), האבא של הילד נקרע מהבכי של בנו ונכנס למים הקפואים לחפש אחר המשקולת בצורת הדג,... אך לשווא... לא משקולת, לא דג ולא נעליים.... יש לי הרגשה שזו הפעם האחרונה שהחברים האלו מזמינים אותנו לפיקניק כייפי על גדות נהר...

נכון שהחיים הרבה יותר נעימים, רגועים ונחמדים כשאנחנו יודעים שגלעד בבית?

נשיקות לכווווווולם ובמיוחד לך