מיומנה של עקרת בית נואשת... בסן פרנסיסקו


יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

כמה טוב שבאתי הביתה

את הפוסט הבא אני רוצה להקדיש לסבתא בלנקה ז"ל, האהובה והמיוחדת. שליוותה אותי 35 שנים מחיי ואפשרה לי לראות אותה ולהיות קרובה אליה בלכתה.

*******

איצ'וק נשאר בנכר לעבוד בחודשי הקיץ בחברת סטארט אפ להרוויח קצת את לחמנו, ואני והילדים חזרנו לארץ הקודש להרוויח את קוטג'נו.

הרבה מזמני החופשי בשנה האחרונה (והיה כזה בשפע) הקדשתי לחיפוש אחר הקוטג' שיערב לחכי. כמה קניתי, ניסיתי, טעמתי, בדקתי ו....התאכזבתי, כשמה שמחזיק אותי כל התקופה הזו, היא הידיעה שבקיץ אני מגיעה לארץ השמש בה אשחה בים של קוטג' טעים טעים. אממה... סחבקית עם המזל שלה... דווקא בשבוע שאני מגיעה מכוווול הזמן שבעולם.... חרם על הקוטג' בישראל. נראה לכם באמת???? ועוד לא מספיק הבאסה מהחרם, בשנייה שנחתי בארץ ויצאתי מהמטוס מופיע לי מול הפרצוף שלט "ברוכים הבאים" עם בית ענק של קוטג' תנובה, זו פשוט התעללות לשמה. זהו, החלטתי, אני מורדת... אני מוכנה שיעצרו אותי על שבירת מחאה, מוכנה לשלם משכנתא שלישית, מוכנה לשנות זהות ואף לרדת מכל נכסיי (ירידה מישורית משהו), אבל באמאש'כם תנו לטעום ולו מעט מטעם גן העדן הזה... אז אני מודה שחטאתי ואכן בשיא המחאה הגנבתי איזה גביע, שניים, עשרים של קוטג'... מה לעשות? פעם הבאה אני מבקשת להתחשב. קיץ הבא, לפתוח במחאה נגד בייגל אמריקאי עם גבינת פילדלפיה.

בשנייה שהגעתי לארץ הרגשתי כמו אריה שהרעיבו אותו שנה ושחררו אותו מהכלוב לטרף, התרוצצתי בלי הפסקה, הרגשתי שאני חייבת לנצל כל דקה פנויה שיש לי בארץ, שמש, ים, לראות, להראות, לעשות, להקליט, לפגוש, קצת ביזנס והרבה פלז'ר.
את עמיתוש שמתי בקייטנה. קייטנת ספורט, מה אני אגיד לכם הילד ממש יצא משם ספורטאי... הספורט היחיד שהם עשו שם הוא ללכת לבריכת פעוטות ולהשפריץ מים אחד על השני. יווווהוווו.
זהו, יומיים בקייטנה וחינוך של שנה שלמה בארה"ב ירד לטמיון. אחרי יומיים הילד כבר עושה גרעפסים בלי הפסקה, מדבר בצעקות, משתולל ופשוט לא שם עלי, תוסיפו לזה ג'ט לג, עייפות, קצת ג'ינג'יות ועוד פינוקים לרוב מהסבים, הסבתות והדודים וקיבלתם מתכון מנצח לחופשה מושלמת.
סבא שוקי וסבתא ניצה קנו לעמיתוש סל והציבו אותו בגינה בשביל לא למנוע מהאלוף להתאמן במרץ. ואכן בתחילת החופשה עמיתוש התרברב בקליעות משובחות והיה מבסוט עד הגג, עם הזמן ההתלהבות שלו דעכה והטלוויזיה, המזגן והממתקים משכו אותו לכיוון הבית. בקיצור, הוא הגיע לארץ מייקל ג'ורדן הבא וחזר לאמריקה שקמיסט מצטיין.

יעלי...כזו מתוקה ועדינה בימים, ובלילות נוחרת כמו נהגת משאית. הלכתי לבדוק את העניין והובהר לי כי הפצלוחה צריכה לעבור ניתוח כריתת שקדים. אז מה עושים? עושים, ואם כבר עושים אז רצוי בארץ. צ'יק צ'ק קבענו לה ניתוח, שבוע התאוששות וכאילו לא היה... חוץ מדבר אחד... ברגע שיעלי התעוררה מהניתוח, היא התחילה לדבר, לא, לא לדבר, לצפצף. הקול שלה הפך לצייצני/צעקני, היא נשמעה כמו צפרדע מסורסת שמחובר לה מיקרופון לתיבת התהודה. שאלוהים ישמור, רק זה היה חסר לנו עכשיו. הרופא אמר שזה חלק מהתופעות של הניתוח, וזה לוקח שבועיים עד שלושה עד שהקול חוזר לקדמותו. לא יכולת להגיד לנו את זה לפני הניתוח???מה שבועיים שלושה??? אני שלוש דקות ברצף לא יכולה לשמוע אותה, כבר היו פעמים שממש לא יכולתי יותר ורק חשבתי איך אני מבקשת מהרופא את השקדים ופשוט תוקעת אותם חזרה בגרונה של הפצלוחה, שתנחר, אין בעיה רק שיחזור לה הקול הרך והנעים.

הטיסה לארץ עברה יחסית בשלום, הכנתי לילדים DVD נייד, משחקי גיים וידאו, אוכל, ממתקים, שתייה.. באנו מצוידים. (אחת מהטיסות הייתה בת 6 שעות ללא כל אמצעי בידור וללא כיבוד).
הטיסה חזור כבר הייתה סיפור אחר לגמרי.
כבר כשהמטוס התעכב ביציאה מהארץ הבנתי שפשוט זה לא הולך להיות. תוכננו לנו שעתיים קונקשן בפילדלפיה בהן אנחנו צריכים להוציא את המזוודות לעשות להן שוב צ'ק אין, וללכת לצד השני של השדה. השאלה אם אפשר לעשות את זה גם בשעה הטרידה אותי כל 12 שעות הטיסה שהיו מהארץ לפילדלפיה. תארו לעצמכם, 12 שעות בשורה מאחורי תינוקת צרחנית, עם ילד שקמיסט וילדה שניסיתי שתעשה הכל רק שלא תדבר, ועם הרבה לחץ.
מראש הכנתי את הילדים שנצטרך לרוץ מהר מהר בשדה כדי שנספיק לטיסה הבאה. ברגע שיצאנו מהמטוס, התחלנו לרוץ כמו משוגעים ל- immigration. שם כאילו משמיים, נפלנו על פקיד חייכן ואידיוט שהחזיק אותנו 10 דקות ובסוף ראיתי אותו מוציא מעטפה אדומה, שם בפנים את הדרכונים שלנו ושולח אותנו לבידוק חוזר מכיוון שחסר לנו משהו בויזה. לא האמנתי שזה קורה לנו. רצנו לחדר של הבידוק הנוסף וביקשתי מהם להתייחס אלינו כי עוד 20 דקות מתחילה העלייה למטוס והמטוס יוצא עוד 50 דקות. הפקיד המעונב הסתכל עלי בנונשלנט והורה לי לשבת מיד. ישבתי. עמיתוש ישר התחיל לבכות מלחץ. 25 דקות!!!! 25 פאקינג דקות ישבנו שם עד שהפקיד המעונב שכל מה שרציתי היה להדק לו טוב טוב את העניבה, קרא לנו ואמר לנו... אופס, הבחור הקודם כנראה ממש היה עייף ולא חסר לכם כלום בויזה. מה אתה אומר????? לא היה לי זמן ואנרגיות להתעצבן, ישר רצנו באמוק לכיוון המזוודות שחיכו לנו שם לבדן, מסכנות. אספנו אותן, עשינו להן צ'ק אין ורצנו ל... בידוק בטחוני. תור. התחננתי על נפשי שייתנו לנו לעבור את התור, אבל אין, האמריקאים האלו פשוט... אמריקאים. עמדנו בתור, סיימנו את הבידוק 8 דקות לפני ההמראה.... תדמיינו את הילדים החמודים האלה רצים בכל השדה עם הטרולי שלהם, בקושי נושמים, בלחץ, רצנו מהר מהר לשער שכתוב לי על הבורדינג קארד שקיבלתי בארץ, C21, רצנו וכנראה באמת משמיים ראיתי פתאום מודיעין, שאלתי אותם איפה C21 והם כיוונו אותי ואז למזלי הענקי שאלתי אותם: "זה לסן פרנסיסקו, כן?" הם אמרו רגע, אני כבר אמרתי לא משנה, הם בדקו בכל זאת, ואז הם צעקו... לא, זה עבר ל-B6. שינינו מהר כיוון והגענו לשער דקה אחרי שעת ההמראה המתוכננת. החבר'ה כבר חיכו לנו בשער, אמרו לי שהם יעזרו עם הטרוליז והתיקים, ורצנו למטוס. כשעלינו למטוס הבנתי שהם לקחו לי את הטרוליז והתיקים לבטן המטוס (טענו שלא היה מקום בתוך המטוס). בשנייה שהתיישבנו המטוס התחיל בהמראה ואז הבנתי שלפניי טיסה בת 6 שעות, בלי DVD, בלי חוברות צביעה, בלי שעשועים, גם את התכשיטים שלי, הכסף והדרכונים הם לקחו לי... מזל גדול שאת האוכל שהיה בשקית לא לקחו לי.... בנוסף לזה הילדים מתים מצמא והמטוס כבר ממריא ואי אפשר להביא להם, ואישה מעצבנת מהספסל לפנינו מעירה לי שיעלי צועקת (ניסיתי להסביר לה בעדינות שזה הקול שלה מאז שהיא עברה ניתוח שקדים, אבל לא נראה לי שהיא האמינה לסיפור ההזוי הזה), בקיצור 6 שעות סיוט, בהן אני רק חושבת איך אוטוטו אנחנו רואים את איצ'וק ואני עושה העברת בעלות והולכת לישון שבועיים.

איצ'וק, יא אללה, איצ'וק חזר להיות רווק סטודנט לחודשיים (תרגיעו במחשבות, הכוונה שהוא חזר לחיות לבד חודשיים), פתאום היו לו שנ"צים חטופים בסופי שבוע, אף אחד לא העיר אותו בלילות, הכלים נערמו בכיור עד הרגע שהארונות במטבח התרוקנו כליל, הוא חזר לעשות ספורט, ואני יצאתי לו מהוריד לחודשיים. לפני שחזרנו הוא הכין את הבית למסדר המפקדת והבית חזר לצורתו הקודמת.
איצ'וק הגיע לשדה כמו מאהב לטיני, עם בלונים, שלט, וחיבוקים ענקיים שהסגירו את הגעגועים העזים למשפחה ולביחד.

רגע אחרי החיבוקים בשדה העברתי לאיצ'וק את הפיקוד על הילדים ועכשיו אני מנגנת לו ללא הפסקה על זה שחודשיים הייתי איתם (אל תספרו לו שלא בדיוק, הסבים והסבתות היו אתם ללא הפסקה, ועזרו לי בטירוף... תודה רבה).
מה שבטוח שאם בדר"כ אחרי חופשה צריך חופש, אחרי החופשה הזאת אני צריכה לצאת לפנסיה.

לא יאומן כמה דברים קרו בשנה שלא הייתי בארץ: חברים התחתנו, עברו עבודות, ילדו, נכנסו להריון, נכנסו להריון וילדו, עברו בתים, כבישים נסללו, מחלפים חדשים נפתחו, מחאות יצאו לדרך, שלטונות הופלו, צונאמים שטפו... ואני??? אני שטפתי כלים.

נשיקות לכוווווולם ובמיוחד לך, שנת לימודים פורה מוצלחת ומהנה.

תגובה 1:

  1. היה כיף להתגעגע אליכם, אבל כמה טוב שחזרתם לנכר

    השבמחק