מיומנה של עקרת בית נואשת... בסן פרנסיסקו

יום חמישי, 17 במרץ 2011

חיה בסרט

אין.... אני חיה פה בסרט.... איזה סוג של סרט... תחליטו אתם...

יום אחד בסופ"ש החלטתי שזהו- אני היום בחופש. אז שלחתי את איצ'וק והילדים ללונה פארק. אני נחתי לי בסבבה בבית, ואחרי כמה שעות הילדים חזרו מאושרים, איצ'וק חזר מבסוט...אממה.... התיק לא חזר ולא המצלמה החדשה והיקרה שלנו :-(
מה קרה? איצ'וק השאיר ממש לשנייה את התיק עם המצלמה בתוכו, וממש בשנייה הזו מישהו הרים את התיק ואת המצלמה.
שמחה וששון.... מה עושים עכשיו? הולכים למשטרה.... הלכנו....הגענו לדלפק ושם נתנה לנו השוטרת הנחמדת מספר טלפון של תחנת משטרה אחרת שנתקשר..... אז התקשרתי.... ואז בטלפון השוטרת המטירה עליי מטח שאלות שונות ומשונות. ואז.... בלי להתבלבל שאלה אותי, "איפה את נמצאת עכשיו, בבית?" אמרתי "כן" (כשבראשי עוברת המחשבה וואלה עוד שנייה היא שואלת אותי מה אני לובשת). אמרה תודה וניתקה. ואני יושבת עם הטלפון ביד מנסה לשחזר את השיחה ולחשוב איפה טעיתי כשפתאום דפיקה בדלת.... פתחתי וכל מה שראיתי מולי זה גוש שחור. הרמתי קצת את הראש... גוש שחור.... הרמתי עוד קצת את הראש... וגיליתי בקצה הגוש השחור צוואר שמחובר אליו פרצוף מאיים ומפחיד שמנסה לחייך- ממש כמו בסרטים. שוטר בגודל מקרר אמנה דלת ליד דלת, שאני מגיעה לו לפופיק, מחזיק פנקס ושואל אם הוא יכול להיכנס (מקרר מדבר, איזה קטע). ישר עברו בראשי מחשבות... מה גנבתי, את מי רצחתי ולמה... המקרר, כיאה למקרר, התיישב במטבח, הוציא עט והתחיל לתחקר אותי לגבי גניבת המצלמה...כמה שאלות... אלוהים ישמור.... כולה מצלמה... מאיפה אני יודעת האם הסתובבו בחורים חשודים, מה הם לבשו, בדיוק באיזו שעה, מה עשיתי באותו רגע, איך התיק היה מונח, באיזה צבע בדיוק היה התיק, באיזה תא בתיק הייתה המצלמה ועוד ועוד ועוד..... אחרי 50 דקות של תחקורים של השוטר, בהם אני מתפללת שהכסא של איקאה המסכן שיושבים עליו עכשיו 200 קילו לא יתפרק... הוא הבין שאין סיכוי שבעזרת המידע שאני אתן לו הוא ימצא את הגנב ו/או את המצלמה, אז הוא התייאש והלך.

ואם כבר בשוטרים ובסרטים עסקינן.... ובהמשך לפוסט הקודם "סע לאט".... יום בהיר אחד, התעוררתי עם מצב רוח טוב, והחלטתי ללכת לרשום את הילדודים לחוג שחייה. הלכתי ל- YMCA, ורשמתי אותם... הייתי מאוד מבסוטה... כי גם היה מקום וגם הם קיבלו מילגת מסכנות.... יצאתי מה-YMCA שמחה וטובת לבב, בהרגשת "דפקתי את המערכת".... מאותו רגע- המערכת החלה דופקת אותי חזרה. יצאתי החוצה, ועל האוטו התנוסס לו בגאווה אחלה דו"ח חנייה שלמעשה היה יותר יקר מהמילגה שנלחמתי עליה.... יופי באמת.... ואז נסעתי להביא את הילדים מהגנים. יצאתי באיחור לדרך, אספתי את עמיתוש, זרקתי אותו באוטו והתחלתי לנסוע לגן של יעלי בידיעה שאני הולכת לאחר אליה והגננות שם הולכות לתת לי בראש, ובגלל שאני לא כל כך אוהבת שכועסים עליי, נסעתי קצת יותר מהר מהמותר... ואז זה קרה... ראיתי במראה הקדמית שמאחוריי נוסע אוטו משטרה, אמרתי בלבי... סבבה...נאט... ואז... ממש כמו בסרטים...החלה הסירנה....רק זה היה חסר לי... וואי וואי, הגננות של יעלי ישמידו אותי.... אוקיי, עצרתי בצד, לא יצאתי מהאוטו (כי ככה עושים בסרטים), ושמתי שתי ידיים על ההגה (כי ככה עושים בסרטים). ניגש אליי בשיא הנונשלנט מקרר תאום למקרר המוזכר לעיל, מבקש רשיון נהיגה- אין לי, הוא בבית. מבקש ביטוח רכב- אין לי, הוא בבית. מבקש רישיון רכב- אווווו... את זה יש לי. בבקשה. "את יודעת על כמה נסעת?" שאל... "לא"- עניתי. "נסעת על 41 מייל לשעה". "מה????" עיני העגל והפה הפעור לא עבדו עליו. "את יודעת כמה מותר?" בטח יודעת- "25", אמרתי בגאווה של תלמידה טובה. "נכון מאוד" הוא אמר.ולפני שניסיתי להצחיק אותו, לעשות לו עיניים, או סתם לדבר אל לבו, הוא נעלם חזרה לניידת שלו. איזה באסה.... הגננות של יעלי.... אמא'לה.... יש שם אחת שאני אשכרה מפחדת ממנה....כעבור 10 דקות חזר המקרר עם זימון לבית משפט ואמר שאת הדוח אני אקבל בדואר- מה זימון לבית משפט? מה הם פסיכים האמריקאים האלה? כולה נסעתי קצת מעל המותר.... עזבו אותי באמא'שכם... איזה יום מעאפפפפן.... אבל לפחות יש לי תירוץ טוב לגננות.

אתם יודעים... הגעתי למסקנה, שלעזוב עבודה, לנסוע לארץ אחרת ולהיות עקרת בית = לצאת לגמלאות. ובגלל זה כשחברה שלי, מיכל, אמרה לי שהיא נרשמה לחוג קדרות, ישר קפצתי על המציאה.
מה? חוג קדרות- באמריקה, ישר פינטזתי על המורה (בדמותו של פטריק סוויזי) שיבוא ויראה לי איך יוצרים כדים מחימר ויזמר לי ברקע "she's like the wind".... אז זהו... שלא!!!! נתחיל מזה שזו היתה מורה שיכולה להיות סבתא שלי, ונמשיך מזה שמיכל ואני הורדנו את הגיל הממוצע של הקבוצה בעשרות שנים. (למה בעצם ציפיתי? כולם שם היו גימלאים!!!). אוקיי, זה מה יש ועם זה ננצח. הייתי תלמידה מצויינת, הקשבתי לכל ההסברים, ניסיתי להיות ממש חיובית.... עד שהתיישבתי מול האבניים וכל החימר התחיל לעוף עליי מכל הכיוונים. ומילא זה... המורה שאמורה הייתה לתמוך בי מקצועית וגם מוראלית- התגלגלה מצחוק כשראתה אותי נאבקת מול מטרי החימר- לא, זה באמת קורע מצחוק. ככה נאבקתי ונאבקתי בגוש החימר שלי שאמור להפוך לאגרטל ויאמר לזכותי שלא התייאשתי עד לרגע שהאגרטל הפך למאפרה....זהו, חזרתי הביתה, מלוכלכת (נראיתי כאילו אוטובוס נסע בשלולית בוץ השפריץ עליי ואז עשה רברס במהירות), מושפלת ומיואשת ואז נפל לי האסימון- עזבי... תתמקדי במה שאת טובה בו.... תחזרי לשטוף כלים- אז עזבתי....

ובהזדמנות זו:
מזל טוב ענקי ליעל ויהל שבסבב השלישי הביאו לעולם את רומי פורת המהממת.
וכמובן, מזל טוב עצום לליאורה ועודד המדהימים שממש לפני יומיים (גם בסבב שלישי) הביאו לעולם את אלה יניב המקסימה.
אוהבת אתכם הרבה!!!!

בברכת חג שמח ומבדח :-)

נשיקות לכווווולם ובמיוחד לך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה