מיומנה של עקרת בית נואשת... בסן פרנסיסקו


יום שבת, 16 באפריל 2011

אל אל אל.. יחזקאל

הרבה שואלים אותי, אז איך נראים חיי היום יום שלך? שאלה טובה... התשובה... פחות....

בואו ואתן לכם דוגמא ליום אחד, יום מייצג, יום חמישי האחרון.

עמיתוש קיבל הוראה/הנחייה/פקודה- לא להעיר אותנו לפני השעה 7 בבוקר. (ההנחייה ניתנה בעקבות השכמות בשעות בהן אפילו התרנגולות מתהפכות מצד אחד לשני).
בשעה 06:47 חשתי בתנועה מוזרה בחדר, פקחתי את עיני למינימום הנדרש כדי לראות משהו, וגיליתי כי ליד המיטה שלי יש צללית ענקית שמסתכלת ללא הרף על שעון היד שלה, עשיתי את עצמי ישנה.
בשעה 07:00:00- צעקה: "א--מ--א השעה 7". אלוהים אדירים, למה לצעוק??? ומאיפה לעזאזל יצאת כזה דייקן???? ואז ישר מתחילה סצינה:
עמיתוש: "א--מ--א קומי, אני רוצה קוראסון, ואני רוצה לשחק בגיים וידאו" אחרי שתי שניות:" א--מ--א!!!!!!!" (כשאתם קוראים את זה תגבירו את הקול הדמיוני למקסימום),
ואז אני בקול אפוף שינה: "עמיתוש, בוקר טוב, בוא תן חיבוק ונשיקה, תגיד בוקר טוב יפה", באותו רגע, 20 ק"ג קופצים עליי קפיצת WWF ואני כבר מתחילה לאבד את הסבלנות.
עמיתוש, כשהוא שוכב עליי ואני לא יכולה לזוז: "יאללה עכשיו קומי"
אני: "עמיתוש, עזוב אותי באמא'שך, תן שנייה להתאושש, אתה יודע שבבוקר אני צריכה את הזמן שלי להתעורר".
עמיתוש תוך כדי יציאה מהחדר: "טווווב, אני הולך לחפש אמא אחרת, ביי".
אני: "ביי, תמסור לה ד"ש כשתעיר אותה כל יום ב-7".
ככה התחיל היום.

בשעה 8:15 אני ברכב עם שני ילדים חגורים מאחור, אחד מהם לא מדבר אתי כי עוד פעם אנחנו מאחרים לגן ועוד אחת כל הזמן אומרת בטון מתגרה: "אמא, נכון אני מדברת איתך?".
8:27 יורדים מהאוטו (הצלצול ב-8:25) ושוב כמו בכל יום מכה בי הידיעה שאנחנו לא שייכים לכאן: בחוץ 10 מעלות וקר!!! הילדים שלי לבושים כמו שילדים אמורים להיות לבושים בקור של 10 מעלות. 3 שכבות+ מעיל דובון. והילדים האמריקאים (שאני מודיעה לכם שהם איזה מוטציה של בני אדם ופינגווינים) הולכים לי עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה!!!! מה, הם פסיכים? כשקר להם הם לא מתקררים?
8:30 עומדים ברחבת ביה"ס של עמיתוש ושרים "מודה אני לפניך", עם כל ביה"ס. עמיתוש ממלמל משהו לא קשור מתחת לשפם, יעלי שרה בקול תרועה, ורק אני רוצה שייגמר כבר ושאוכל לחזור הביתה.
9:42 אני בבית!!!! עכשיו מתחילה הדילמה, איך להעביר את 5 שעות החסד שלי? מה שבטוח שבשעה מתוכן אני אשטוף כלים. כשהגעתי כבר להחלטה איך להעביר את הזמן ותכננתי תוכניות, גיליתי שכבר הגיע הזמן לאסוף את שני הפצלוחים מהגן. לא יאומן כמה הזמן עובר מהר כשחושבים איך להעביר את הזמן.

15:00 הגעתי לגן של עמיתוש, הוא היה באמצע משחק דמקה סוער, קיבל את פניי בהתעלמות מוחלטת, אגלי זיעה על מצחו (כנראה בכל זאת הגזמתי עם שכבות הבגדים), ואז התחיל הויכוח היומי של 3 בצהריים.
אני: "יאללה עמיתוש, יעלי מחכה ואני לא רוצה לאחר אליה"
עמיתוש בהתעלמות מוחלטת
אני: "עמיתוש יאללה, יש לנו גם חוג שחיה היום"
דממה
אני בקול יותר רם וטון יותר עצבני: "עמית, עכשיו, אני סופרת עד 3"
כשהגעתי ל-42 , עמיתוש הואיל בטובו לבקש ממני לסיים את משחק הדמקה.
אני בטקטיקה שתמיד עובדת עליו: "כדאי לך לבוא עכשיו כי נראה שאתה הולך להפסיד"
באותו רגע עמיתוש נעמד על שתיים, תוך דקה הוא היה חגור במכונית.

באוטו בדרך ליעלי:
עמיתוש: "אמא, באיזה גיל אני אוכל לשנות את השם שלי?"
אני: "ממי, למה אתה רוצה לשנות את השם שלך, יש לך שם מקסים, אתה יודע שעמית היא מילה נרדפת לחבר"
עמיתוש: "אני יודע, אבל אני רוצה לשנות את השם שלי לשם מהתורה" (וואלה, עכשיו שאני חושבת על זה, באמת לרוב החברים שלו מהגן יש שמות מהתורה, 2 יעקובים, 1 נוח ושם אחד מנצח- עזרא, שאלוהים ישמור, מי קורא לילד שלו עזרא????)
אני:" אוקיי, ממי, אם אתה רוצה, מעכשיו אני אקרא לך יחזקאל, מקובל?"
יחזקאל: "מקובל".

אם עמיתוש שם עליי פס כשהגעתי לאסוף אותו, יעלי שמה עליי פס רחב מאוד!!! הגענו, היא ראתה אותי, והתחילה לברוח ממני, ואני כמו אהבלה, רצה אחריה בכל חצר הגן בהתחלה עם חיוך, שהפך לחיוך מתנצל, שהפך לחיוך מושפל, שהפך לפרצוף נעלב שהפך לפרצוף כועס. ויעלי הזאת ספידי גונזלס, מבסוטה. ואז סוף סוף קלטתי אותה ברגע של חולשה ותפסתי אותה. ויעלי בשיא חוצפתה מתחילה לבכות ולצרוח, ואני אומרת לגננות שלה בחיוך דבילי: "מסכנה, היא מאוד עייפה", עאלק...

ואז הגענו לחוג שחייה. יעלי, כאילו נולדה בתולת ים, נכנסת, צוללת, צפה... לעומתה עמיתוש נכנס לבריכה, מסתבך עם התנועות, מכניס את הראש למים ומיד מוציא אותו החוצה עם מבט מבוהל של "כמעט טבעתי".
ואז המדריך של עמית החליט לעשות תחרות בקבוצה של עמית ופיזר חישוקים בתוך המים, ומי שמוציא הכי הרבה חישוקים הוא המנצח. תאמינו או לא, עמיתוש ניצח, ואיך? פשוט מאוד, כשכולם צללו והביאו את החישוקים, הראש הישראלי (ששערה מראשו לא נרטבה) הרים בנונשלט עם הרגל את החישוקים והעבירם ליד שלו... אין, הילד גאון!!!!! עמיתוש שבגיל 6 חודשים קיבל את הכינוי "השחיין הבכיין", קיבל בגיל 6 שנים את הכינוי: "השחיין התחמן".

חזרנו הביתה, עייפים, מותשים ורעבים. מקלחות, ארוחת ערב, סיפור, פיפי ולישון.

שעתיים של חסד שכללו ארוחת ערב ושיחת עדכון יומית עם איצ'וק, אינטרנט, קצת טלוויזיה, ו....עכשיו תורה של הפצלוחה לשגע...

ליעלי יש מנהג, להעיר את אמא/אבא ולהגיד:" שמישהו ילווה אותי לעשות פיפי" (מה זה מישהו? תגידי כבר מראש מישהי, הרי זה ברור מי יקום...) נשמע חמוד, נכון? לא אם לילדה שלך יש שלפוחית רגיזה והיא מתעוררת כל שעתיים!!! מה אני אגיד לכם, שינה באינטרוולים של שעתיים זה אסון!!! אני עוד לא מתאוששת מהתעוררות אחת ותיכף מגיעה השנייה. אז גם ליעל נתתי הוראה/הנחייה/פקודה ברורה, של "ללכת לבד לשירותים, בלי ליווי".
והלילה היא ביצעה את הפקודות, הלכה לבד לשירותים ואז באה אליי, העירה אותי ואמרה: "שמישהו ילווה אותי בחזרה למיטה"..... צודקת.... פעם הבאה אני צריכה לדייק בהוראות!!!!!!

אז כך נראה יום חמישי האחרון, מאוד מאוד דומה לימים שקדמו לו בנכר וכנראה גם לימים הבאים עלינו לטובה.
חג שמח ונשיקות לכוווווולם ובמיוחד לך.

תגובה 1:

  1. כבר מזמן הודעתי לך שהחיים בזבל ובירידה.
    לפחות את כותבת על זה מצחיק :-)
    שתהיי בריאה!

    השבמחק