tag:blogger.com,1999:blog-75792393569972858152024-03-12T16:04:50.330-07:00הבלוגיישןהבלוג שלי על הרילוקיישן שלנו באמריקה שלהםיפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.comBlogger18125tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-46682525853534571592012-06-09T23:40:00.001-07:002012-06-10T07:47:13.278-07:00אז מה היה לנו שם?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">שנתיים של טירוף עברו על כוחותינו. איצ'וק למד, אני שטפתי כלים, איצ'וק נבחן, אני "ביליתי" עם הילדים, איצ'וק התראיין, אני עשיתי כביסות, איצ'וק הכין עבודות, אני בישלתי בטירוף, איצ'וק התמחה בקיץ, אני עשיתי ספינינג , איצ'וק עבד בסטארט אפ, אני שטפתי כלים...</span><br />
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
באיזשהו שלב, תאמינו או לא... פשוט נמאס לי... גם עקרת בית נואשת וגם בלי גרוש על הטוסיק השמנמן והחמוד.... הגיע הזמן לבחון את שוק העבודה!</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
התחלתי מכתיבת קורות חיים... קורות החיים כאן זה משהו לא ברור, זה לא כמו בארץ, כאן קורות החיים צריכים להיות משומנים היטב ומוגזמים... מה זה מוגזמים, כשסיימתי (או יותר נכון כשאיצ'וק סיים) לכתוב את הקורות חיים שלי, ממש לא זיהיתי את עצמי... הרגשתי שאני אוטוטו מתקבלת לנאס"א בלי ראיונות מקדימים. שלחתי את קורות החיים שלי לכל עבר... ישבתי רגל על רגל ו... חיכיתי... חיכיתי שאוטוטו תגיע לימוזינה ותשלוף אותי מהווילג'. אבל...לא לימוזינה, לא נאס"א, ולא נעליים... אפילו אימיילים שכישוריי לא תואמים את המשרה לא קיבלתי... בדקתי שפרטי הקשר ששלחתי בקו"ח אכן נכונים, וכשגיליתי שכן... פשוט התחלתי לבכות. </div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
אחרי שבכיתי (שבועיים בערך), הבנו שכאן, בסיליקון ואלי, בלי קשרים אף אחד לא שם עליך. אז לאיצ'וק יש קצת קשרים... בכל זאת, שנתיים לימדו אותו איך עושים Network, ואיכשהו הוא הצליח להשיג לי ראיון טלפוני למשרה מצ'וקמקת של מנהלת משרד עם מייסד חברת סטארט אפ בסן פרנסיסקו. (כאן תמיד הראיונות הראשונים הם טלפוניים). </div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
סבבה, היה ראיון טלפוני, ואז המייסד של החברה אומר לי, את לא קצת overqualified למשרה הזאת? אמרתי שכן (בכל זאת, נאס"א לעומת מנהלת משרד...), ואז הוא אמר לי שהוא יתקשר למחרת לראיין אותי למשרה אחרת ושאני אצטרך להסביר לו בטלפון איך האינטרנט עובד. (מה זאת אומרת איך הוא עובד? מבחינתי פותחים אקספלורר, כותבים ....www ואז יש איזה קסם והאתר מופיע לך מול הפרצוף, מה הוא שואל אותי.. שישאל את ליאור סושרד).</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
אז קצת למדתי , כתבתי לי על דף בדיוק מה אני הולכת להגיד (או יותר נכון להקריא), והלכתי לישון מבסוטה ושמחת לבב. בדיוק בשעה המיועדת המייסד מתקשר אליי ושואל אותי כיצד האינטרנט עובד... לקחתי את הדף והתחלתי להקריא לו... הקראתי והקראתי והוא היה מבסוט, עד שקרה הרגע הנורא מכל והוא שאל אותי שאלה... איכשהו הצלחתי לענות עם איזו תשובה מתוחכמת, אבל אז מיד הוא ירה עוד שאלה שלא היה לי מושג מה תשובתה. באטרף, לקחתי את כל הדפים, זרקתי לו מושגים שצצו לי מול העיניים עם ובלי קשר לשאלה, המייסד המסכן, התבלבל בטירוף, לא היה לו מושג על מה אני מדברת... ומיותר לציין שגם לי לא... אז באיזשהו שלב פשוט הבנתי שאין לי מה להפסיד, התחלתי לצחוק מהסיטואצייה ולהתלוצץ עם מראייני. נפרדנו כידידים. בשנייה שניתקתי איתו את השיחה, קפצה מהדף מולי התשובה לשאלה הספציפית שהוא שאל אותי..,. מי אהבלה? נראה לי שהאדים של הסבון כלים שיבשו לי את הדעת.</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
מה עושים? בוכים. ככה בכיתי לי עוד איזה שבועיים שלושה. מאז ועד היום לא היו הצלחות מסחררות ועדיין מדי כמה שעות אני מציצה בחלון לראות אולי בכל זאת מגיעה איזו לימוזינה לקחת אותי...</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
לעומת זאת, איתמר אורגד, הידוע בכינויו איצ'וק, הלך להתראיין בחברת לינקדאין (אני יודעת שאתם יודעים את הסוף, אבל תנו לי לספר לכם את הסיפור). אחרי שהוא עבר את הראיון הראשון בהצלחה, זימנו אותו לחברה ליום ראיונות שכלל 5 ראיונות, ביניהם גם אחד ממייסדי החברה ודיירקטור. כל אחד בן חצי שעה- שעה. ובאמצע פינקו אותו בארוחת צהריים משובחת. </div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
איצ'וק סיים את היום הזה על ארבע... אבל עם הרגשה טובה...ולא סתם! </div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
יומיים אחרי זה התקשרו אליו מלינקדאין ואמרו שהיתה ישיבה עם כל המראיינים וכולם הצביעו פה אחד על קבלתו של איצ'וק ונתנו לו את ההצעה שהם חשבו עליה... איצ'וק, שיחק אותה הארד טו גט, לא מצמץ ואמר שיתנו לו עוד זמן לחשוב על זה. הם התפתלו, העלו לאיצ'וק את ההצעה ונתנו את ההצעה הכי טובה שהם יכלו לתת, שלחו לנו הביתה שוקולדים, פירות, ממתקים, חולצה, כרטיס בו כתוב: "מקווים שתגיע להחלטה הנכונה", ובנוסף לזה אמרו לו שהם יסדרו לו פגישה עם... ריד הופמן!</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
ריד הופמן הוא המייסד האגדי של לינקדאין, שם דבר בסיליקון ואלי, בעל שליטה בפייפאל, לינקדאין, משקיע בפייסבוק, בזינגה ועוד...</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
איצ'וק כמובן לא חשב פעמיים ואמר שהוא ישמח להיפגש אתו. בלילה שלפני הפגישה, איצ'וק נחר ואני לא נרדמתי מרוב התרגשות, חשבתי שאולי אני אשלח איתו בראוניז (לפי התמונות של ריד הופמן נראה שהוא יכול לשמוח מאוד מבראוניז), בבוקר איצ'וק הוריד אותי מהר מאוד מהעניין.</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
דמיינו סיטואציה:</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
איצ'וק מגיע למשרד של ריד הופמן, יושב מולו.</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
מצד אחד של השולחן אדם שנחשב מספר אחד בסיליקון ואלי ברשתות חברתיות, מצד שני של השולחן אדם שנחשב מספר ארבע ב 605 Ohlone Ave, Berkeley. דירה 614.</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
מצד אחד של השולחן אדם שהונו מוערך במיליארד וחצי דולר, ומצד שני של השולחן אדם שהונו מוערך ב.... רגע... שניה... מחשבת.... רגע.... משכנתא... בית...לימודים...אה, ושכחתי את זה...רגע... במקרה הטוב, נכון לרגע זה... 5 דולר, אה וזה לחלק ל-4 (בכל זאת אישה ושני ילדים), בקיצור 1.25 דולר. </div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
השיחה קלחה בין השניים ואיצ'וק יצא מהשיחה כמו טווס ותוך כדי ירידה במעלית התקשר ללינקדאין ואמר להם Linkedin- I'm in!!!!</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
לפני בערך חודש נערך לבוגרי ה-MBA טכס הסיום. איזו התרגשות... ממש כמו בסרטים, עם הגלימות והנאומים והעליה לבמה לקבלת התעודה. כל המסיימים שהם הורים עלו עם הילדים לבמה ורק הילדים של מי לא היו מוכנים לעלות בשום פנים ואופן? ניחשתם נכון. אז מה לא ניסיתי כדי לשכנע אותם לעלות עם איצ'וק? לדבר אל ליבם, להסביר להם שלאבא זה מאוד חשוב , להגיד להם שהם לא צריכים לעשות כלום רק לתת יד לאבא ולעלות לבמה... לא עזר כלום, עד...ששיחדתי אותם בממתקים ומשחקי מחשב... אז הם עלו בחוסר חשק לבמה. עמיתוש עבר מצד אחד של הבמה לצד השני עם ראש באדמה ובמהירות שלא הייתה מביישת את ספידי גונזלס.</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
סופסוף הגענו לרגע זריקת הכובעים... כל אחד זרק את הכובע ככה בקטנה איזה חצי מטר חוץ מאיצ'וק המתלהב שחשב שסיים קורס טייס, זרק את הכובע לטיזינבי וכמובן שהוא היחיד שאחרי זריקת הכובעים, נשאר בלי כובע. </div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<div>
אז איתמר מתחיל לעבוד באמצע יולי בלינקדאין ועד אז הוא עובד בחברת סטארט אפ שנקראת Alicanto. מבסוט לאללה... וזה בדיוק הזמן לומר... מאחורי כל גבר מצליח.... </div>
</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
ושוב הגיע הזמן לנער את השטיח האדום, להכין שלטים ולנפח בלונים... כי אנחנו מגיעים עוד שבוע בדיוק והפעם בהרכב מלא .... ועד אז אנחנו אמורים לעבור דירה ל Cupertino שבסיליקון ואלי.</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
אם במקרה, אתם נמנים על האנשים המעטים שעוד לא שמעו את הסינגל הראשון שהוצאתי לתחנות הרדיו..."ספה חומה"... אז קודם כל תתביישו... ואח"כ כנסו: <a href="http://www.youtube.com/watch?v=m6SRfOLQJNI&list=FLSu-JIAFJ1PKvveM6-EcUdA&feature=mh_lolz" style="text-align: right;">http://www.youtube.com/watch?v=m6SRfOLQJNI&list=FLSu-JIAFJ1PKvveM6-EcUdA&feature=mh_lolz</a></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
נשיקות לכוווווולם ובמיוחד לך</div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-v0Y7yB7cuo8/T9Q-4fY5tuI/AAAAAAAAAKo/mZvU-gauibQ/s1600/306142_10150909714913684_906083338_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://1.bp.blogspot.com/-v0Y7yB7cuo8/T9Q-4fY5tuI/AAAAAAAAAKo/mZvU-gauibQ/s320/306142_10150909714913684_906083338_n.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">עוד מעט כובע אחד יהיה חסר :)</span></td></tr>
</tbody></table>
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-T7onsx5rJ9E/T9Q-_J_srrI/AAAAAAAAAKw/Dqmt7GEJCZc/s1600/IMG_6947.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="http://4.bp.blogspot.com/-T7onsx5rJ9E/T9Q-_J_srrI/AAAAAAAAAKw/Dqmt7GEJCZc/s320/IMG_6947.JPG" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">העיקר שאמא הבטיחה לנו משחקי מחשב וממתקים</span></td></tr>
</tbody></table>
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-6VjV_P1d1BM/T9Q_Cz4AJRI/AAAAAAAAAK4/TSg2Pnt7itY/s1600/577396_10150909715963684_1784866614_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="http://2.bp.blogspot.com/-6VjV_P1d1BM/T9Q_Cz4AJRI/AAAAAAAAAK4/TSg2Pnt7itY/s320/577396_10150909715963684_1784866614_n.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">עולים על הבמה... איזה פחד</span></td></tr>
</tbody></table>
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-I2pVyin8jzM/T9Q_FG8RipI/AAAAAAAAALA/OwWJNivgQBA/s1600/578885_275435969215699_488740830_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="http://3.bp.blogspot.com/-I2pVyin8jzM/T9Q_FG8RipI/AAAAAAAAALA/OwWJNivgQBA/s320/578885_275435969215699_488740830_n.jpg" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">איצ'וק מרצה על חברת הסטארט אפ בה הוא עובד, מול 300 יזמים ואנשי היי טק</span></td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-t78VVwZ8FDg/T9Q_HLB8NWI/AAAAAAAAALI/ZLl19WC7EZY/s1600/148979_275435762549053_1940306126_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://2.bp.blogspot.com/-t78VVwZ8FDg/T9Q_HLB8NWI/AAAAAAAAALI/ZLl19WC7EZY/s320/148979_275435762549053_1940306126_n.jpg" width="213" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">איזה חמוד...</span></td></tr>
</tbody></table>
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-HHK_LZQowaY/T9Q_IyWsOKI/AAAAAAAAALQ/ZhNCmPIA8IA/s1600/housewife-vector-141804.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://1.bp.blogspot.com/-HHK_LZQowaY/T9Q_IyWsOKI/AAAAAAAAALQ/ZhNCmPIA8IA/s320/housewife-vector-141804.jpg" width="304" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">החיים שלי בזבל.... (אפילו כסף לקנות את התמונה אין לי)</span></td></tr>
</tbody></table>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<br /></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-33447448474682201842012-03-25T20:58:00.000-07:002012-06-09T23:40:48.122-07:00אאוץ'<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">אמנם הסיפור המסופר קרה די
מזמן, אבל אין ספק שהוא דורש פוסט</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>...</span><span dir="LTR" style="font-family: 'Times New Roman', serif; font-size: 12pt;"><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">התמזל מזלנו (מזלי),
ובווילג' בו אנחנו גרים, אסור בתכלית האיסור להחזיק מדיח כלים</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">איצ'וק המסכן, לפני בערך 10
שנים, אמר שלא במחשבה תחילה: "אני ממש נהנה לשטוף כלים, זה מרגיע ונותן זמן
לחשוב"... מסכן, הוא לא חשב שיש סיכוי שבמאה ה-21 לא יהיה לנו מדיח, ועוד
יותר, לא חשב שאני אזכור לנצח את הצהרתו.... אבל אני... זוכרת גם זוכרת. ומכיוון
שאני לא סובלת לשטוף כלים (בלשון המעטה), המסכן מוצא את עצמו לא מעט, עומד מול
כיור עמוס, סקוץ' ביד, ויאללה... לעבודה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">מה הוא לא ניסה על מנת
להתחמק מהעול הזה? שבר מלא כוסות!!!! אז אני פשוט הלכתי וקניתי חדשות... שבר מלא
צלחות!!!! אז אני פשוט הלכתי וקניתי חדשות... עד שפעם אחת הוא ממש ממש הגזים</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>...<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">ערב אחד, חזרתי לי לתומי,
משיעור ספינינג מתיש ומעייף. הילדים כבר ישנו, מיכל, חברה שישנה אצלנו באותו הערב,
ישבה בסלון, איצ'וק שטף כלים, ואני הלכתי להתקלח. באמצע המקלחת המפנקת, דפיקות
חזקות על דלת האמבטיה: "ממי, תפתחי את הדלת", ואני אומרת: "רגגגע,
אני באמצע מקלחת חמימה ומפנקת", ואז שוב דפיקות חזקות אף יותר: "תפתחי
את הדלת עכשיו!!!!!", אוקיי, פתחתי! ומולי התגלתה סצינה מסרט אימה!! איצ'וק
קופץ על רגל אחת, הרגל השנייה שותתת דם, הקירות עם שפריצים של דם והשטיח....
שאלוהים ישמור</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>....<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">ועכשיו זה הזמן להתוודות
שאני ממש לא יודעת לעמוד במצבים כאלה... פשוט לא יודעת לתפקד... אז מה עשיתי
כתגובה ראשונה? כמו כל אישה נאמנה ואוהבת, סגרתי את הדלת (איצ'וק נשאר בחוץ),
לקחתי מקל אוזניים והתחלתי לנקות את האוזניים! (על זה יובל המבולבל היה אומר עם לשון מגולגלת:
"אווווו, לנקות אוזניים?? עכשיו??@#$%^??). איצ'וק שנשאר המום מסגירת הדלת
מול הפרצוף שלו, היה עכשיו לגמרי בהלם כשראה מה אשתו עושה... "מה את עושה
עכשיו??? בואי, חייבים לרוץ למיון", מה קרה?????? שאלתי ספק בהיסטריה, ספק
באמוק. מסתבר שהוא פתח את הארון למעלה של הפודפרוססור כדי לפנות את הכלים ואז נפל
עליו הסכין של הפוד פרוססור, ב-90 מעלות על הבוהן... והבוהן, סוג של בקושי נשארה
תלויה שם (סלחו לי התיאורים, אבל אתם לפחות לא ראיתם את זה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="RTL"></span>.</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="RTL"></span>)</span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">זרקתי על עצמי טרנינג,
איצ'וק עטף את הרגל עם 3 מגבות, השארנו את מיכל עם הילדים, ויצאנו לחדר מיון</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">מעכשיו סרט האימה הפך להיות
סרט מדע בדיוני</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>...<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">הגענו למיון כשכל הדרך
מהאוטו למיון איצ'וק משאיר עקבות של דם. קיבלה אותנו מזכירה, שחבשה את
איצ'וק, ואמרה שנחכה שרופא יראה אותו. אחרי בערך שעה הכניסו אותנו לחדר. בהתחלה
נכנסה אחות, הורידה לאיצ'וק את התחבושת והלכה. אח"כ נכנס פרמדיק, שבכלל לא
הסתכל על הרגל והתחיל לשאול את איצ'וק מאיפה אנחנו ומה קרה? והשאלה הבאה שלו היתה
למרבה הפלא: "האם אתם יודעים לעשות חוסם עורקים ישראלי?</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>”</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="RTL"></span>(הם ככה קוראים פה לחוסם עורקים רוסי). ישר אמרנו שכן. אבל לפרמדיק
זה לא הספיק והוא התחיל להדגים על הזרוע של איצ'וק איך עושים ח"ע ישראלי
למקרה ששכחנו. הוציא מהתיק שלו חתיכת בד ועט והתחיל לעשות לאיצ'וק בזרוע
ח"ע!!! והוא מסובב את העט ומסובב</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span> </span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="RTL"></span> ומסובב, עד שאיצ'וק המסכן איבד
כל תחושה ביד והיא התחילה להסגיל...עכשיו כבר הזרוע ממש ממש כאבה לו והבוהן פחות</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">תראו איך זה נראה מבחוץ...
איצ'וק עם רגל מדממת, עומד מולו פרמדיק ועושה לו חוסם עורקים בזרוע!!! איצ'וק
סובל!!!! ואני, אין, מרוב שזה הזוי... פשוט התחלתי לצחוק</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">אחרי שיצא הפרמדיק ואנחנו
נשארנו פעורי פה עם רגל מדממת ויד שכמעט נמוקה, נכנס בחור אסיאתי , שמח ומאושר, עם
שרשרת הוואי על צווארו (כן, כן...), שבא לקחת מאיצ'וק דגימת רוק לבדיקת איידס. מה
בדיקת איידס???? באמא'שכם יאללה, תתפרו לו כבר את הבוהן!!!!! האסיאתי הזה הפך
להיות לעוד יותר הזוי, כשהוא שאל מאיפה אנחנו, ואמרנו ישראל, אז הוא אמר שהוא גר
בעבר כמה חודשים בישראל, שאלנו איפה? והוא אמר בבית חשמונאי (מקום מגורנו
בארץ!!!)... מה קורה פה לעזאזל???? איצ'וק שוכב עם בוהן מדממת, זרוע כואבת מאוד,
לקחו לו בדיקת איידס, ואסיאתי עם שרשרת הוואי אומר לנו שהוא פעם היה שכן שלנו בבית
חשמונאי.... מטורף!!!! אח"כ נכנסה אחות אחרת ששאלה אותנו שאלות על הביטוח
ויצאה, נכנסה אחות שלישית הסתכלה על הרגל ואמרה שהיא קוראת לרופא (הגיע הזמן,
באמת...), נכנסה הרופאה, הסתכלה על הרגל ואמרה שהיא תקרא למישהו לנקות את הבוהן
ויצאה, נכנס אח רביעי הרדים לאיצ'וק את הבוהן, נכנסה אחות חמישית נקתה לאיצ'וק את
הבוהן, נכנסה אחות שישית ונתנה לאיצ'וק זריקת טטנוס בזרוע הסגולה, חזרה הרופאה
וסופסוף... תפרה לאיצ'וק את הבוהן המסכנה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">7 </span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">תפרים, 6 אחיות מטפלות, 4
שעות בחדר קטן והזוי, בוהן אחת מדממת וכואבת, זרוע אחת סגולה וכואבת ושני ישראלים
מבולבלים שלא מבינים מה לעזאזל קרה פה ב-4 השעות האחרונות</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>. <o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">אל דאגה חבר'ה, גם התרגיל
הזה לא עזר לאיצ'וק. יום אחרי, הוא מצא את עצמו מול כיור עמוס, עם סקוץ' ביד,
תחבושת ענקית על הבוהן... ו...יאללה לעבודה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><span dir="LTR"></span>!!!</span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">תכניסו ליומנים... אמצע יוני
אנחנו מגיעים!!!<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; margin-bottom: 0.0001pt; unicode-bidi: embed;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;">נשיקות לכווווולם, ובמיוחד
לך.</span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt;"><o:p></o:p></span></div>
</div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-19873381347450990672012-01-12T01:17:00.000-08:002012-01-12T01:37:50.558-08:00לטיול יצאנו<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: -webkit-auto;">
<span style="font-family: arial;">טוב, מה אני אגיד לכם? מסתבר שבשביל לכתוב, אפילו בלוג מצ'וקמק, צריך מוזה... ובשביל מוזה... צריך מצב רוח טוב, ובשביל זה צריך 1. לא להיות במחזור, 2. שאיצ'וק/הילדים לא ישגעו אותי, 3. שאני לא אהיה עייפה... יום כזה הוא נדיר, אבל כנראה שהיום הוא היום...</span></div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
הביקור השנתי של הננרים (אבא-סבא שוקי, אמא-סבתא ניצה ואחי- אייל) הגיע!!</div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
כמיטב המסורת... אני מנצלת את חולשת הג'ט לג ומנחיתה עליהם את הלו"ז בלי שיש להם את הכוח או האפשרות להתנגד.</div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
יום וחצי אחרי הנשיקות החיבוקים ומבטי ה.." יש פה הרבה אוכל באמריקה", יצאנו ליוסמיטי פארק. נסענו כולנו באוטו אחד כשברוב קולות עשינו הדרת ילדים לחלק האחורי, ובהצבעה נוספת הוחלט פה אחד (פחות אצבע אחת), שסבתא ניצה תשב ביניהם (חשבה שבאה לחופשה :-))))). בהגיענו לשם, עייפים ומורעבים, עברנו הרצאה נחמדה שבלילה הדובים החמודים שביוסמיטי, מטיילים להם בהנאה בין המכוניות בחיפושם אחר אוכל, במידה והם מריחים שיש אוכל באוטו, הם פשוט מאוד שוברים את השמשות ולוקחים את האוכל... הגיוני, לא? אז מהפחד של כולם ובעיקר שלי, רוקנו את האוטו מכל תכולתו, והלכנו לאכול, בגלל שהיינו כל כך, אבל כל כך רעבים, החלטנו ללכת על מסעדה יוקרתית באמצע הפארק. לפי המחירים המסעדה אכן היתה יוקרתית ואפילו מאוד... אבל האוכל... אללא איסתור... פשוט לא הצלחנו לאכול אותו... באיזה שהוא שלב, אייל הציע שנתחפש לדובים ונצטרף אליהם למסע חיפוש האוכל במכוניות... </div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
יום אחד, אני הייתי לבד בחדר שלנו ואבא שלי היה לבד בחדרם. פתאום שמעתי שריטות חזקות מחוץ לחדר שלי... אאאאממממא, ואז שמעתי את אבא שלי: "יפעת, מה זה??" ואני השבתי בבהלה: " אין לי מושג"...ושוב השריטות החזקות... וואו, היה לי ברור שדוב מנסה להכנס לאחד החדרים....מה עושים עכשיו??? אל דאגה... סחבקית בשטח, לא צריך להיות במתח... אזרתי עוז ופתחתי לאט לאט את דלת החדר, כשמדי פעם שמעתי שוב את השריטות וסגרתי את הדלת בבהלה. עד שפתחתי את הדלת לרווחה, יצאתי למסדרון ולא ראיתי לא דוב, לא ממותה ולא חרג'וק, ואז שוב השריטות התחילו.... והפעם איתרתי את הדלת של החדר ממנו נשמעו השריטות החזקות... התקרבתי לאט לאט (כבר אמרתי שאני תותחית אמיצה?)... ואז, נשמעה שוב שריטה ואחריה יללה של כלב מסכן שהשאירו אותו בחדר... פדיחות!! כמעט נשארתי בחדר יום שלם בגלל כלבלב חמוד שהחליט להתחפש לדוב גדול ומפחיד...</div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
אחד המקומות היפים ביותר בהם היינו, היה אגם קפוא. אחרי שניסיתי להבין לאן הברווזים עפו, הלכנו על האגם, אשכרה.. ללכת על המים... עכשיו הבנתי את הקטע של ישו... הוא עבד על כולם... פשוט הלך על אגם קפוא!! בכל מקרה, כל האגם מלבד חלק מרובע מזערי של מטר על חצי מטר ליד שפת האגם, היה קפוא לגמרי!! אנשים עשו על האגם סקי קרח, הביאו כסאות, ישבו עם גיטרה וניגנו. מקום באמת קסום!! אני, אייל, סבתא ניצה ויעלי, היינו עסוקים בלהצטלם במקום הקסום הזה כשלפתע שמעתי את איצ'וק צועק לעברי: " בואי מהר... עמיתוש נפל למים"!! תאמינו לי, מלא אנשים באגם, כולם יבשים ושמחי לבב, אגם עצום!! חלק פצפון ממנו לא קפוא ובדיוק לשם הילד הגאון שלי רץ בשיא המהירות ונפל לתוכו... איצ'וק רץ מהר למשות את עמיתוש מהמים, הפשיט אותו מהבגדים, הכניס אותו לאוטו ,התניע את האוטו, שם לעמיתוש חימום... וכל זה, בזמן שאם השנה הצטלמה בזוויות שונות ומשונות... דרך אגב, הדוד של הילד הגאון, לא פחות גאון ממנו, עוד אחרי שעמיתוש נפל ואייל ראה את זה... הוא רץ לעבר עמיתוש ו...נפל לאותו המקום....ושידרג את הנפילה עם חתך יפה ברגל מהקרח... בקיצור, חבורת אהבלים!! ברחנו משם רטובים, קפואים ומפודחים משהו...<br />
<br /></div>
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-DeMBKQc88e8/Tw6ZqnhnehI/AAAAAAAAAJo/QpBiU0Eyj3U/s1600/IMG_1872.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://3.bp.blogspot.com/-DeMBKQc88e8/Tw6ZqnhnehI/AAAAAAAAAJo/QpBiU0Eyj3U/s320/IMG_1872.JPG" width="239" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ללכת על המים.... דקה ועשר שניות לפני הנפילה..</td></tr>
</tbody></table>
<div style="text-align: -webkit-auto;">
<span style="font-family: arial;"><br /></span><br />
<span style="font-family: arial;">היעד הבא אחרי יוסמיטי: דיסנילנד (לוס אנג'לס). יא אללה, דיסנילנד, כמה הילדים (וסבא שוקי) חיכו לרגע הזה... ומסתבר שלא רק הם... גם עשרות אלפי אנשים נוספים חיכו בדיוק לרגע שבו אנחנו נגיע והחליטו לבוא לראות את דונלד דאק, ומסתבר בדיעבד שזה השבוע העמוס ביותר בכל השנה!!!! איזה מזל נאחס!!! ביום הראשון בדיסני, הספקנו לעשות 6 מתקנים (כל מתקן בסביבות ה-2 דקות) ולעמוד בתורים.. תקשיבו טוב... 7 שעות!!!! 7 שעות עמדנו עם ידיים לצידי הגוף, מבצעים מדי פעם צעדים קטנטנים שלא יביישו את גברת פלפלת, צמודים לגב של מישהו שאנחנו לא מכירים ומחכים שתגיע הגאולה ונעלה על רכבת שתשפריץ עלינו מים ותהרוס לסבתא ניצה את הפן...7 שעות!!! אתם יכולים להבין כמה עצבניים יצאנו מהדיסנילנד הזה ביום הראשון... ואני רק חשבתי לעצמי שהלוואי ומיקי מאוס יחטוף דלקת אוזניים ואז לא נצטרך לחזור לשם גם למחרת! נחשו מי קיבל את פנינו למחרת עם חיוך מאוזן גדולה לאוזן גדולה (בלי דלקות)? נכון מאוד!!! אחד המתקנים שעשינו ביום השני, היה space mountain, שעה וארבעים דקות חיכינו אייל, עמיתוש (האמיץ), איצ'וק ואני בתור למתקן העינויים הזה! רכבת הרים בחושך מוחלט!! מה הקטע ההזוי הזה? פחד אלוהים... צרחתי כמו משוגעת 2 דקות שלמות עד שנגמר לי הקול, ואז סתם נשארתי עם פה פעור ועיניים עצומות (בחושך.. עצמתי עיניים... גאונות...). בסוף המתקן עוד מראים לך תמונה שצילמו במהלך הסיוט.. בתמונה נראיתי כמו היפופטם היסטרי ועמיתוש נראה יושב לפניי בנונשלנט עם חצי חיוך של אושר על פניו!! היום השני והאחרון בדיסני נגמר, נמלטנו משם אחרי עמידה מטורפת של 8 שעות בתורים... לא מציעה לפלוטו או לגופי לפגוש אותי עכשיו בסמטה חשוכה... מדיסני המשכנו ליונברסל סטודיו שהיה מאוד מאוד נחמד וחזרנו הביתה כשבדרך עצרנו להגיד שלום לכמה פילי ים שמנמנים שנרגיש טוב עם כמויות האוכל שבלסנו בטיול... (למרות כמויות האוכל, סבא שוקי טען בתוקף כי הוא ירד 200 גרם בשבוע הזה... אבא... חייבת להגיד שרואים!!)</span></div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="font-family: 'Times New Roman'; margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td><a href="http://1.bp.blogspot.com/-gjKYRF1Hxsc/Tw6bJKf4BDI/AAAAAAAAAJw/_SRTe5fMBq0/s1600/IMG_1431.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="http://1.bp.blogspot.com/-gjKYRF1Hxsc/Tw6bJKf4BDI/AAAAAAAAAJw/_SRTe5fMBq0/s320/IMG_1431.JPG" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="font-size: 13px;">פיל ים... (זה שמאחור, כן?)</td></tr>
</tbody></table>
<div>
<br />
יום אחרי שחזרנו, נסענו לראות משחק NBA, ה WARRIORS נגד ה 76's. (עמיתוש אוהד שרוף של ה WARRIORS), הילד שלי רשמית התחרפן... ולראיה הכנסו ללינק הבא.</div>
<a href="http://www.youtube.com/watch?v=j2E8OsmpGVo"><span style="color: red;">לא לבעלי לב חלש...</span></a></div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
אחרי יומיים שהיינו בבית יצאנו לגולת הכותרת של הביקור.... סקי בלייק טאהו... הגענו לשם ובבוקר התרגשו עלינו שתי בעיות. בעיה קטנה: אין שלג!!, בעיה בינונית: איצ'וק חולה. פתרון הבעיה הקטנה: שלג מלאכותי ב-20 אחוזים מאתר הסקי, פתרון הבעיה הבינונית קצת יותר מסובך. איצ'וק המסכן... כל כך חיכה לעשות סנובורד שמרוב התרגשות העלה חום. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא שהבחור שירת במגלן, ראה ללוחמי החיזבאללה את הלבן בעיניים במלחמת לבנון השנייה, בחור חסון וחזק.. אבל ברגע שקצת עולה החום בבת אחת הוא הופך לנמושה שקמיסטית. אני מודיעה לכם שאם הגברים היו צריכים ללדת, אוכ' העולם הייתה מצטמצמת באופן דרסטי. (אולי מצאתי פה פתרון לסינים???), בקיצור אחרי התלבטות ארוכה וקשה שנמשכה עד הצהריים איצ'וק החליט בכל זאת לעשות טובה ולעלות על הסנובורד (בכל זאת באנו רק ליומיים סקי), יום למחרת בבוקר איצ'וק שוב עשה סנובורד רק הפעם החליט לעשות גם פעלולי קפיצות וכאלה... עד שהוא נפל על הטוסיק הלבנבן שלו ומתח שם שריר בצורה עצבנית...ובזה נגמרה לו חופשת הסקי ולי התחילה תקופת ה"איי, אוו, אאוץ'". חבר'ה תעריצו אותי... כבר עבר שבוע מאז שחזרנו.. שבוע שאיצ'וק עושה אינספור אמבטיות חמות, שבוע שהסלון נראה כמו מכון פיזיותרפיה ושבוע בו איצ'וק קיבל פטור מלא מעבודות הבית (לא יאומן, עד שסופסוף הוא בחופש מוחלט, הוא עוד פעם הצליח להתחמק....כנראה הגורל שלי הוא להיות מתוזזת לנצח!!!).
</div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
<div>
זהו.. סבא שוקי ואייל חזרו לארץ וסבתא ניצה נשארה אתנו עוד שבועיים שלמים, שבועיים של קניות, פינוקים ובייביסיטר!!!!! אבא, תמסור ד"ש למנהל הבנק כשהוא מתקשר אלייך. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
רגע, רגע... כמעט שכחתי... בשורה מאוד חשובה... איצ'וק התקבל למשרה ב Linkedin ויתחיל לעבוד שם באמצע יולי... תותח על עם שריר מתוח בטוסיק. </div>
</div>
<div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: -webkit-auto;">
<br /></div>
נשיקות לכוווווולם ובמיוחד לך.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
</div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-15133476514782337102011-10-25T21:20:00.000-07:002011-10-25T21:30:41.058-07:00מחזל"שים<div>יצאתי לביקור בארץ עם ילד אמריקאי מנומס וחזרתי לאמריקה עם ילד מרוקאי קריזיונר...(אין בגנים לא את זה ולא את זה). הג'ינג'י הזה יכול להתעורר בבוקר בשיא העצבים, להעיר אותנו בצווחות שלא משנה איך נגיב ומה נאמר, משפט הסיכום שלו יהיה: "יא טמבלים, אני הולך לחפש בית אחר".... טמבלים?@?#$? מאיפה הוא הביא את המילה האנכרוניסטית הזאת? יש כל כך הרבה מילות גנאי הרבה יותר מגניבות וגם יותר מעליבות... איזה טמבל קטן וחמוד....</div><div>אז הקראתי לעמיתוש את השיר של לאה גולדברג ״הילד הרע״ (למי שלא מכיר מסופר על ילד ג׳ינג׳י שלומד בכיתה א׳ ומדי פעם נכנס בו לפתע בלי שום אזהרה, הילד הרע.) עמיתוש לא האמין למשמע אוזניו וביקש שוב ושוב שאני אקריא לו את השיר... הוא היה בהלם, היה בטוח שזה נכתב עליו, ממש שיר אוטוביוגרפי. </div><div>בכל מקרה, יומיים אחרי שחזרנו לכאן, עמיתוש התחיל כיתה א' (יומיים אחרי שחזרנו=ג'ט לג מטורף אצל כולם=אטרף!!!!). 30 דקות לפני שהתחיל היום הראשון, הפלתי את עצמי בכוח מהמיטה, הערתי אותו ואת יעלי בהיסטריה, זרקתי עליהם בגדים, הכנתי לו סנדוויץ' מאולתר ונסענו במהירות ליום הראשון בכיתה א'. המסכן הזה, ביום שאמור להיות אחד מהימים המרגשים, בקושי הצליח לפתוח את העיניים.... כל אמא אחרת הייתה מרחמת על בנה ומשאירה אותו לעוד יום יומיים פינוק במיטה, אבל אני? אין סיכוי!!! עד שסופסוף ראיתי אל מול עיניי יום נטול ג'ינג', בו אני נשארת רק עם יעלי (או במילים אחרות, יום עבודה בחצי משרה ), אין סיכוי שהוא נשאר... הוא הולך לביה"ס!!!!!</div><div>ביום הראשון בביה"ס, כל אחד מילדי הכיתה קיבל דובי... כן, כן, דובי פרווה כזה שהוא צריך להסתובב אתו לכל מקום שבוע ימים... אז גם הג'ינג'י קיבל....הדובי התלווה אליו בכל השיעורים, כולל בשיעורי ספורט ואומנות וכאלה. תפקיד הילדים היה לקחת את הדובי איתם לכל מקום, לשתף אותו במשחקים ובשיעורים, לשמור עליו ולטפל בו. ממש, רק זה היה חסר לקריזיונר... דובי מצ'וקמק....הדובי המסכן הזה, עמיתוש סחב אותו בעל כורחו (לרוב מהרגל), לא שיתף אותו בשום משחק, זרק אותו על הריצפה ברגע שהגיע הביתה כשכל השאר פינקו את הדובי שלהם בסרטים/ ביגוד חדש ועוד כל מיני דברים הזויים. האמת? זה מסביר לי הרבה דברים.... בכל זאת, אנחנו בסן פרנסיסקו, לא נותנים פה לילדים יותר מדי אופציות, או שתגדל להיות פגלה, או שתגדל להיות ילד כאפות.... אני רק רוצה לראות שבארץ היו נותנים לילדים בכיתה א' להסתובב עם דובי שבוע, הוא היה חוזר מגולח, מרוט, צולע עם עין אחת. </div><div><br /></div><div>יעלי... מה אומר ומה אגיד.... הגן שלה התחיל רק שלושה שבועות אחרי שחזרנו (=שלושה שבועות של "אמא תעשי לי ואמא תביאי לי" ושלושה שבועות של "נשמע ונעשה"). כשסופסוף יום החזרה שלה לגן הגיע, הפצלוחה התעוררה בבוקר עם עין אחת אדומה!!!! אני אומרת לכם... איזה מזל יש לי... 3 חודשים לא היה לי יום שקט, חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה, בניתי לי תוכניות של סרטי קומדיה רומנטית מתחת לפוך הנעים, עם כוס תה חם (לא נורא שזה אמצע הקיץ).. ושקט.... שום עין אדומה לא תשבש לי את התכניות, אין מצב.</div><div>אז כשהבנתי שיעלי לא מוכנה ללכת עם משקפי שמש לגן ושזה לא כל כך לעניין לחפש אותה לפיראט ביום הראשון ... אז שלחתי את איצ'וק לשים את יעלי בגן עם פירוט משימה: להגיע כאילו כלום, לשים אותה ולברוח בריצת אמוק, ואם בכל זאת מישהו שם לב, להגיב עם מבט תמים של: "באמת?, אני לא מאמין...". למזלו הוא לא היה צריך להפעיל את כישורי המשחק שלו, הוא שם אותה, לא שמו לב, הוא ברח... חזר הביתה עם חיוך ניצחון... ואחרי בערך שעה הזעיקו אותנו לבוא לקחת את יעלי כי יש לה עין אדומה... כוס אמכ!!!! אז שלושה ימים היא היתה אתי בבית. ואז היא חזרה לשלושה ימים לגן ואז יצאה לחופשת ראש השנה, ושוב חזרה לגן לארבעה ימים , ואז חטפה דלקת ריאות, ושוב נשארה עם אמא שלה 4 ימים בבית, ואז יצאה לחופשת סוכות.... זהו, חבר'ה... החיים שלי בזבל!!! </div><div><br /></div><div>זמן קצר אחרי שחזרנו לכאן, באו אלינו לביקור מלכותי, נחמיה (אבא של איצ'וק), רחל- אשתו (של האבא, כן?) , ומאיה (בתם המשותפת).... מבולבלים? גם אנחנו... </div><div>אז הם באו לכאן מצויידים מהארץ בג'י.פי.אס חדש מהשקית... שלא עובד... נו, בטח לא עובד, מסכן, הוא לא הבין אם הוא צריך לדבר בעברית (כי הוא נקנה בישראל), אנגלית (כי עכשיו הוא באמריקה), בספרדית (כי זו השפה השניה המדוברת כאן) או בסינית (כי יש פה המווווונים). </div><div>האמת? באמת כשאני חושבת על זה... מי טס לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עם הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, עם GPS שהוא קנה בארץ (במיוחד בשביל הטיול באמריקה???)</div><div>מות הג'י.פי.אס גרם למפח נפש כבד לאורחים שלא הפסיקו לדון בסוגייה, ניסו לשווא להחיותו וכבר מפה תכננו את התביעה שבדרך... ואני? אני פשוט הגעתי למצב שבו אני לא יכולה לשמוע יותר את צרוף האותיות G P ו-S בשום ווריאציה שהיא. </div><div><br /></div><div>סן פרנסיסקו היא עיר מטורפת, אנשים מקסימים, מוזרים, צבעוניים ומעניינים... אבל השיא היה, שהלכנו לנו לתומנו נחמיוש, רחל, מאיה ואני, בקסטרו סטריט הידוע, ושם התהלך לפנינו בחור כבן שישים, ערום כביום היוולדו שכל מה שהוא עט על גופו היו כפכפים על רגליו, תיק על כתפו וסוג של יהלום מוזר על הקצה של ה... (כן, ברור שהסתכלתי, אי אפשר היה לפספס... ).... מההלם, ברגע שהוא חלף על פנינו הסתובבנו לראות אם לא הזינו, ואכן הבחור עדיין היה שם, מנענע את אחוריו החשופים. הדבר שהכי מוזר היה שאנחנו היחידים בכל הרחוב שהיינו המומים מהמחזה המוזר הזה, היה נראה שלשאר זה היה עניין סטנדרטי... אמריקאים הזויים.... מילא היה נימול....</div><div><br /></div><div>לאחרונה, הסיליקון ואלי עבר זעזועים קשים.... שבוע שעבר היו פה 4 רעידות אדמה!!!! 4!!!! ב-30 שעות!!!!! שתיים מהרעידות היו בעוצמה של 4-4.2 ריכטר ועוד שתיים סביב ה-3. בשתי הרעידות החזקות הילדים היו איתי בבית, ובשתיהן יעלי קפצה עליי בבהלה, עמיתוש שיחק אותה קול והתעלם בהפגנתיות מזה שהבית רעד לו מתחת לרגליים... ואני... אני הייתי בטוחה שסוף העולם מתקרב, אתם תהיו גאים בי ששידרתי עסקים כרגיל ואפילו אימצתי חיוך אידיוטי מול הילדים, אבל הראש עבד... מה זה עבד... כבר תכננתי לפרטים את מבצע ההימלטות מהמקום הרועד הזה, די!!!!! אני רוצה הביתה!!!!!</div><div>עוד זעזוע שהסיליקון ואלי עבר פה הוא מותו בטרם עת של סטיב ג'ובס, כולם פה היו עם הפרצוף באדמה יום שלם. ואיצ'וק? איצ'וק מצדו היה יושב פה שבעה, לקח את זה מה זה קשה, לא הפסיק לדבר על זה באייפון, לקרוא כתבות על סטיב ולראות סרטונים באייפד ולנפח את הראש לאיייפעת. </div><div><br /></div><div>ולקינוח.... בסופ"ש האחרון חברים הזמינו אותנו להצטרף לפיקניק כייפי על גדות נהר נחמד שנקרא ה- russian river. אחרי שמצאנו פיסת חוף נחמדה ופסטורלית, התמקמקנו, עשינו פיקניק נחמד, ואז הילד של החברים הוציא את גולת הכותרת של הפיקניק, חכת דייגים חדשה ומצוחצחת מותאמת לילדים, שבקצה החכה יש משקולת פיתיון בצורת דג אדום... משהו נורא נחמד (לא נראה לי שממש אפשר לדוג איתה אבל הילדים התלהבו מאוד מאוד מהחכה ובעיקר מהמשקולת). עמיתוש והילד החמוד שיחקו עם החכה, השליכו אותה למים ומשכו בחזרה, ככה בערך שעה תמימה. ואז יעלי החליטה שגם היא רוצה וביקשה מאיצ'וק שיבוא ויראה לה איך משליכים את החכה למים... אחרי מספר שניות נשמעה קריאת "אופס" אופיינית מאיצ'וק ובעקבותיה נשמעו מכיוון הילדים קריאות שבר ובכי תמרורים... מה קרה? איצ'וק הזה... לקח את הקטע של השלכת החכה רחוק מדי (כאילו מינימום הוא באמצע האוקיינוס ומתכוון לדוג לוויתן כחול) ובפעם הראשונה שהוא השליך את החכה למים המשקולת של הדג החמוד התנתקה מהחכה והתעופפה לה הרחק הרחק לתוך הנהר הגועש. (איזה פאדיחות... איך תמיד רק לו זה קורה? באותו הרגע התחשק לי לשים את איצ'וק בתור הפיתיון וללכת לדוג כריש), האבא של הילד נקרע מהבכי של בנו ונכנס למים הקפואים לחפש אחר המשקולת בצורת הדג,... אך לשווא... לא משקולת, לא דג ולא נעליים.... יש לי הרגשה שזו הפעם האחרונה שהחברים האלו מזמינים אותנו לפיקניק כייפי על גדות נהר...</div><div><br /></div><div>נכון שהחיים הרבה יותר נעימים, רגועים ונחמדים כשאנחנו יודעים שגלעד בבית?</div><div><br /></div><div>נשיקות לכווווווולם ובמיוחד לך</div><div><br /></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-79733023606277970822011-08-31T23:32:00.000-07:002011-08-31T23:37:10.002-07:00כמה טוב שבאתי הביתה<span class="Apple-style-span" style="font-family: arial; font-size: small; "><div>את הפוסט הבא אני רוצה להקדיש לסבתא בלנקה ז"ל, האהובה והמיוחדת. שליוותה אותי 35 שנים מחיי ואפשרה לי לראות אותה ולהיות קרובה אליה בלכתה. </div><div>
<br /></div><div>*******</div><div>
<br /></div><div>איצ'וק נשאר בנכר לעבוד בחודשי הקיץ בחברת סטארט אפ להרוויח קצת את לחמנו, ואני והילדים חזרנו לארץ הקודש להרוויח את קוטג'נו.
<br /><div>
<br /></div><div>הרבה מזמני החופשי בשנה האחרונה (והיה כזה בשפע) הקדשתי לחיפוש אחר הקוטג' שיערב לחכי. כמה קניתי, ניסיתי, טעמתי, בדקתי ו....התאכזבתי, כשמה שמחזיק אותי כל התקופה הזו, היא הידיעה שבקיץ אני מגיעה לארץ השמש בה אשחה בים של קוטג' טעים טעים. אממה... סחבקית עם המזל שלה... דווקא בשבוע שאני מגיעה מכוווול הזמן שבעולם.... חרם על הקוטג' בישראל. נראה לכם באמת???? ועוד לא מספיק הבאסה מהחרם, בשנייה שנחתי בארץ ויצאתי מהמטוס מופיע לי מול הפרצוף שלט "ברוכים הבאים" עם בית ענק של קוטג' תנובה, זו פשוט התעללות לשמה. זהו, החלטתי, אני מורדת... אני מוכנה שיעצרו אותי על שבירת מחאה, מוכנה לשלם משכנתא שלישית, מוכנה לשנות זהות ואף לרדת מכל נכסיי (ירידה מישורית משהו), אבל באמאש'כם תנו לטעום ולו מעט מטעם גן העדן הזה... אז אני מודה שחטאתי ואכן בשיא המחאה הגנבתי איזה גביע, שניים, עשרים של קוטג'... מה לעשות? פעם הבאה אני מבקשת להתחשב. קיץ הבא, לפתוח במחאה נגד בייגל אמריקאי עם גבינת פילדלפיה. </div><div>
<br /></div><div>בשנייה שהגעתי לארץ הרגשתי כמו אריה שהרעיבו אותו שנה ושחררו אותו מהכלוב לטרף, התרוצצתי בלי הפסקה, הרגשתי שאני חייבת לנצל כל דקה פנויה שיש לי בארץ, שמש, ים, לראות, להראות, לעשות, להקליט, לפגוש, קצת ביזנס והרבה פלז'ר. </div><div>את עמיתוש שמתי בקייטנה. קייטנת ספורט, מה אני אגיד לכם הילד ממש יצא משם ספורטאי... הספורט היחיד שהם עשו שם הוא ללכת לבריכת פעוטות ולהשפריץ מים אחד על השני. יווווהוווו. </div><div>זהו, יומיים בקייטנה וחינוך של שנה שלמה בארה"ב ירד לטמיון. אחרי יומיים הילד כבר עושה גרעפסים בלי הפסקה, מדבר בצעקות, משתולל ופשוט לא שם עלי, תוסיפו לזה ג'ט לג, עייפות, קצת ג'ינג'יות ועוד פינוקים לרוב מהסבים, הסבתות והדודים וקיבלתם מתכון מנצח לחופשה מושלמת. </div><div>סבא שוקי וסבתא ניצה קנו לעמיתוש סל והציבו אותו בגינה בשביל לא למנוע מהאלוף להתאמן במרץ. ואכן בתחילת החופשה עמיתוש התרברב בקליעות משובחות והיה מבסוט עד הגג, עם הזמן ההתלהבות שלו דעכה והטלוויזיה, המזגן והממתקים משכו אותו לכיוון הבית. בקיצור, הוא הגיע לארץ מייקל ג'ורדן הבא וחזר לאמריקה שקמיסט מצטיין.
<br /><div>
<br /></div></div></div><div>יעלי...כזו מתוקה ועדינה בימים, ובלילות נוחרת כמו נהגת משאית. הלכתי לבדוק את העניין והובהר לי כי הפצלוחה צריכה לעבור ניתוח כריתת שקדים. אז מה עושים? עושים, ואם כבר עושים אז רצוי בארץ. צ'יק צ'ק קבענו לה ניתוח, שבוע התאוששות וכאילו לא היה... חוץ מדבר אחד... ברגע שיעלי התעוררה מהניתוח, היא התחילה לדבר, לא, לא לדבר, לצפצף. הקול שלה הפך לצייצני/צעקני, היא נשמעה כמו צפרדע מסורסת שמחובר לה מיקרופון לתיבת התהודה. שאלוהים ישמור, רק זה היה חסר לנו עכשיו. הרופא אמר שזה חלק מהתופעות של הניתוח, וזה לוקח שבועיים עד שלושה עד שהקול חוזר לקדמותו. לא יכולת להגיד לנו את זה לפני הניתוח???מה שבועיים שלושה??? אני שלוש דקות ברצף לא יכולה לשמוע אותה, כבר היו פעמים שממש לא יכולתי יותר ורק חשבתי איך אני מבקשת מהרופא את השקדים ופשוט תוקעת אותם חזרה בגרונה של הפצלוחה, שתנחר, אין בעיה רק שיחזור לה הקול הרך והנעים. </div><div>
<br /></div><div>הטיסה לארץ עברה יחסית בשלום, הכנתי לילדים DVD נייד, משחקי גיים וידאו, אוכל, ממתקים, שתייה.. באנו מצוידים. (אחת מהטיסות הייתה בת 6 שעות ללא כל אמצעי בידור וללא כיבוד). </div><div>הטיסה חזור כבר הייתה סיפור אחר לגמרי. </div><div>כבר כשהמטוס התעכב ביציאה מהארץ הבנתי שפשוט זה לא הולך להיות. תוכננו לנו שעתיים קונקשן בפילדלפיה בהן אנחנו צריכים להוציא את המזוודות לעשות להן שוב צ'ק אין, וללכת לצד השני של השדה. השאלה אם אפשר לעשות את זה גם בשעה הטרידה אותי כל 12 שעות הטיסה שהיו מהארץ לפילדלפיה. תארו לעצמכם, 12 שעות בשורה מאחורי תינוקת צרחנית, עם ילד שקמיסט וילדה שניסיתי שתעשה הכל רק שלא תדבר, ועם הרבה לחץ. </div><div>מראש הכנתי את הילדים שנצטרך לרוץ מהר מהר בשדה כדי שנספיק לטיסה הבאה. ברגע שיצאנו מהמטוס, התחלנו לרוץ כמו משוגעים ל- immigration. שם כאילו משמיים, נפלנו על פקיד חייכן ואידיוט שהחזיק אותנו 10 דקות ובסוף ראיתי אותו מוציא מעטפה אדומה, שם בפנים את הדרכונים שלנו ושולח אותנו לבידוק חוזר מכיוון שחסר לנו משהו בויזה. לא האמנתי שזה קורה לנו. רצנו לחדר של הבידוק הנוסף וביקשתי מהם להתייחס אלינו כי עוד 20 דקות מתחילה העלייה למטוס והמטוס יוצא עוד 50 דקות. הפקיד המעונב הסתכל עלי בנונשלנט והורה לי לשבת מיד. ישבתי. עמיתוש ישר התחיל לבכות מלחץ. 25 דקות!!!! 25 פאקינג דקות ישבנו שם עד שהפקיד המעונב שכל מה שרציתי היה להדק לו טוב טוב את העניבה, קרא לנו ואמר לנו... אופס, הבחור הקודם כנראה ממש היה עייף ולא חסר לכם כלום בויזה. מה אתה אומר????? לא היה לי זמן ואנרגיות להתעצבן, ישר רצנו באמוק לכיוון המזוודות שחיכו לנו שם לבדן, מסכנות. אספנו אותן, עשינו להן צ'ק אין ורצנו ל... בידוק בטחוני. תור. התחננתי על נפשי שייתנו לנו לעבור את התור, אבל אין, האמריקאים האלו פשוט... אמריקאים. עמדנו בתור, סיימנו את הבידוק 8 דקות לפני ההמראה.... תדמיינו את הילדים החמודים האלה רצים בכל השדה עם הטרולי שלהם, בקושי נושמים, בלחץ, רצנו מהר מהר לשער שכתוב לי על הבורדינג קארד שקיבלתי בארץ, C21, רצנו וכנראה באמת משמיים ראיתי פתאום מודיעין, שאלתי אותם איפה C21 והם כיוונו אותי ואז למזלי הענקי שאלתי אותם: "זה לסן פרנסיסקו, כן?" הם אמרו רגע, אני כבר אמרתי לא משנה, הם בדקו בכל זאת, ואז הם צעקו... לא, זה עבר ל-B6. שינינו מהר כיוון והגענו לשער דקה אחרי שעת ההמראה המתוכננת. החבר'ה כבר חיכו לנו בשער, אמרו לי שהם יעזרו עם הטרוליז והתיקים, ורצנו למטוס. כשעלינו למטוס הבנתי שהם לקחו לי את הטרוליז והתיקים לבטן המטוס (טענו שלא היה מקום בתוך המטוס). בשנייה שהתיישבנו המטוס התחיל בהמראה ואז הבנתי שלפניי טיסה בת 6 שעות, בלי DVD, בלי חוברות צביעה, בלי שעשועים, גם את התכשיטים שלי, הכסף והדרכונים הם לקחו לי... מזל גדול שאת האוכל שהיה בשקית לא לקחו לי.... בנוסף לזה הילדים מתים מצמא והמטוס כבר ממריא ואי אפשר להביא להם, ואישה מעצבנת מהספסל לפנינו מעירה לי שיעלי צועקת (ניסיתי להסביר לה בעדינות שזה הקול שלה מאז שהיא עברה ניתוח שקדים, אבל לא נראה לי שהיא האמינה לסיפור ההזוי הזה), בקיצור 6 שעות סיוט, בהן אני רק חושבת איך אוטוטו אנחנו רואים את איצ'וק ואני עושה העברת בעלות והולכת לישון שבועיים. </div><div>
<br /></div><div>איצ'וק, יא אללה, איצ'וק חזר להיות רווק סטודנט לחודשיים (תרגיעו במחשבות, הכוונה שהוא חזר לחיות לבד חודשיים), פתאום היו לו שנ"צים חטופים בסופי שבוע, אף אחד לא העיר אותו בלילות, הכלים נערמו בכיור עד הרגע שהארונות במטבח התרוקנו כליל, הוא חזר לעשות ספורט, ואני יצאתי לו מהוריד לחודשיים. לפני שחזרנו הוא הכין את הבית למסדר המפקדת והבית חזר לצורתו הקודמת. </div><div>איצ'וק הגיע לשדה כמו מאהב לטיני, עם בלונים, שלט, וחיבוקים ענקיים שהסגירו את הגעגועים העזים למשפחה ולביחד. </div><div>
<br /></div><div>רגע אחרי החיבוקים בשדה העברתי לאיצ'וק את הפיקוד על הילדים ועכשיו אני מנגנת לו ללא הפסקה על זה שחודשיים הייתי איתם (אל תספרו לו שלא בדיוק, הסבים והסבתות היו אתם ללא הפסקה, ועזרו לי בטירוף... תודה רבה).</div><div>מה שבטוח שאם בדר"כ אחרי חופשה צריך חופש, אחרי החופשה הזאת אני צריכה לצאת לפנסיה. </div><div>
<br /></div><div>לא יאומן כמה דברים קרו בשנה שלא הייתי בארץ: חברים התחתנו, עברו עבודות, ילדו, נכנסו להריון, נכנסו להריון וילדו, עברו בתים, כבישים נסללו, מחלפים חדשים נפתחו, מחאות יצאו לדרך, שלטונות הופלו, צונאמים שטפו... ואני??? אני שטפתי כלים.</div><div>
<br /></div><div>נשיקות לכוווווולם ובמיוחד לך, שנת לימודים פורה מוצלחת ומהנה.</div><div>
<br /></div></span>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-65656552908693566062011-05-24T20:27:00.000-07:002011-05-24T20:32:22.391-07:00הכל דבש (לייט)<span class="Apple-style-span" style="font-family: arial; font-size: small; "><div>משפחה וחברים יקרים, הגיע הזמן לנער את השטיחים האדומים..... עוד חודש בדיוק אני חוזרת לארץ לביקור!!!!!</div><div><br /></div>חודש....<br /><div><div>זוכרים את הפוסט בו סיפרתי שעליתי וירדתי על המשקל בגלל שעליתי ועליתי במשקל?</div><div>אז ככה.... מאז היו ירידות ועליות, כמו סירה בים גלי, ולפני שהסירה הזו עולה על גל צונאמי שאין ממנו דרך חזרה... החלטתי לעשות מעשה!</div><div>שירה, חברתי החמודה, ואנוכי הלכנו לשיעור ספינינג... אלוהים אדירים, שירה דיוושה חמש דקות על השעון וירדה כמעט מעולפת מהאופניים, מזיעה, מתנשפת ונורא מסכנה. ואני.. כמו חברה טובה, אפילו לא העפתי מבט לכיוונה, דיוושתי, דיוושתי, לא ראיתי בעיניים, המשכתי לדווש באטרף כשלמול עייני אני רואה את הסצנה שאני חוזרת לארץ ואף אחד לא מזהה אותי, ומי שבכל זאת מזהה, מתכחש לקיומי. אחרי 30 דקות של דיווש מטורף (בהם הרגליים פשוט דיוושו בלי הוראה מהמוח שהפסיק לעבוד, הזעתי כמו חזרזיר, בקושי הצלחתי לנשום או לדבר, ואפילו התחלתי לראות מראות הזויים), גיליתי שעם כל ההו הא שעשיתי בכלל לא הייתה התנגדות לאופניים. (תגידו- מי הטמבל הזה שהחליט שבספינינג כל אחד דואג להתנגדות של האופניים שלו? ברור שאני לא אעלה את ההתנגדות, וברור שאני אעשה את עצמי כאילו אני כן... )</div><div>בסוף השיעור הטוסיק שלי פשוט נכנס לשוק. הוא רגיל להיות מפונק במיני תופינים ומאפים והנה פתאום אני דורשת ממנו לשבת על כיסא בגודל שמינית מגודלו ועוד להזיז את התחת שלו.... הגזמתי.... והוא גמל לי בכאבי תופת כל פעם שניסיתי לזוז ביומיים שאחרי.... מסכן, מה עוללתי לו... </div><div>אבל חברים יקרים, יאמר לזכותי שלא נשברתי (עדיין) ואני ממשיכה במרץ דו שבועי.... בכל זאת, עוד חודש. </div><div><br /></div><div>*********</div><div>עמיתוש בן 6-</div><div>יא אללה, הצוציק המנומש הזה כבר בן 6! זהו, הוא הגיע לגיל שזוכרים ממנו גם כשמבוגרים... מה אומר, שמעכשיו צריך להיות סופר נחמדים לעמיתוש ולהתחיל להשקיע (נראה לי שהתכוונתי להמשיך להשקיע). </div><div>אז עמיתוש ביקש יומולדת מגניבה של פעילויות ספורט ותחנות וכאלה... ושוב... הוא יזכור, אז... נשמע ונעשה. </div><div>הכל היה מתוכנן לעילא ולעילא, אבל כרגיל... מזג האויר....או יותר נכון החזאים החארות האלה, הבטיחו גשם וסופות בדיוק בשבת השמחה, אז דחינו.... ומה בסוף? לא גשם, לא סופות ולא מגפיים, השמש באותו יום פינקה, ליטפה, חייכה בזדוניות, כאילו אומרת לנו.. טמבלים, מה אתם סומכים עליהם? תסמכו רק על דני רופ היהודי!</div><div><br /></div><div>**********</div><div>עמיתוש נכנס פה לג'ננה של כדורסל. בהתחלה הוא שיחק כמו נשרק'ה מהמערכון של הגשש, הידיים והרגליים שלו נזרקו לכיוונים מנוגדים בלי קשר לכדור ולסל. היום, אחרי מספר חודשים, אני מודיעה לכם חבר'ה, יש פה את מייקל ג'ורדן הבא!!!!!, אמנם הוא לבנבן ג'ינג'י, אבל הילד לא מחטיא!! כל יום הוא משחק כמה שעות טובות בכדורסל! הבאסה היחידה היא שיש לי הרגשה שהגנים שלי ידפקו לו את הקריירה... בכל זאת לא נראה לי שאמא של מייקל ג'ורדן הייתה מטר חמישים ושמונה.</div><div><div><br /></div><div>וואו, 6 שנים אני אמא.... 6 שנים... מה אומר שכבר 6 שנים אני לא ישנה 10 שעות ברציפות, ככה בכיף, בלי השכמות, 6 שנים הלב שלי רחב יותר ומכיל יותר ו-6 שנים ותשעה חודשים שהג'ינסים היפים ההם לא עולים עלי. </div></div></div><div><br /></div><div>נשיקות לכווווווולם ובמיוחד לך, נתראה עוד חודש!</div><div><br /></div></span>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-18566246663653152782011-04-16T20:15:00.000-07:002011-04-16T20:16:33.099-07:00אל אל אל.. יחזקאל<span class="Apple-style-span" style="font-family: arial; font-size: small; ">הרבה שואלים אותי, אז איך נראים חיי היום יום שלך? שאלה טובה... התשובה... פחות....<div><br /></div><div>בואו ואתן לכם דוגמא ליום אחד, יום מייצג, יום חמישי האחרון.</div><div><br /></div><div>עמיתוש קיבל הוראה/הנחייה/פקודה- לא להעיר אותנו לפני השעה 7 בבוקר. (ההנחייה ניתנה בעקבות השכמות בשעות בהן אפילו התרנגולות מתהפכות מצד אחד לשני).</div><div>בשעה 06:47 חשתי בתנועה מוזרה בחדר, פקחתי את עיני למינימום הנדרש כדי לראות משהו, וגיליתי כי ליד המיטה שלי יש צללית ענקית שמסתכלת ללא הרף על שעון היד שלה, עשיתי את עצמי ישנה.</div><div>בשעה 07:00:00- צעקה: "א--מ--א השעה 7". אלוהים אדירים, למה לצעוק??? ומאיפה לעזאזל יצאת כזה דייקן???? ואז ישר מתחילה סצינה:</div><div>עמיתוש: "א--מ--א קומי, אני רוצה קוראסון, ואני רוצה לשחק בגיים וידאו" אחרי שתי שניות:" א--מ--א!!!!!!!" (כשאתם קוראים את זה תגבירו את הקול הדמיוני למקסימום),</div><div>ואז אני בקול אפוף שינה: "עמיתוש, בוקר טוב, בוא תן חיבוק ונשיקה, תגיד בוקר טוב יפה", באותו רגע, 20 ק"ג קופצים עליי קפיצת WWF ואני כבר מתחילה לאבד את הסבלנות.</div><div>עמיתוש, כשהוא שוכב עליי ואני לא יכולה לזוז: "יאללה עכשיו קומי"</div><div>אני: "עמיתוש, עזוב אותי באמא'שך, תן שנייה להתאושש, אתה יודע שבבוקר אני צריכה את הזמן שלי להתעורר".</div><div>עמיתוש תוך כדי יציאה מהחדר: "טווווב, אני הולך לחפש אמא אחרת, ביי".</div><div>אני: "ביי, תמסור לה ד"ש כשתעיר אותה כל יום ב-7".</div><div>ככה התחיל היום. </div><div><br /></div><div>בשעה 8:15 אני ברכב עם שני ילדים חגורים מאחור, אחד מהם לא מדבר אתי כי עוד פעם אנחנו מאחרים לגן ועוד אחת כל הזמן אומרת בטון מתגרה: "אמא, נכון אני מדברת איתך?". </div><div>8:27 יורדים מהאוטו (הצלצול ב-8:25) ושוב כמו בכל יום מכה בי הידיעה שאנחנו לא שייכים לכאן: בחוץ 10 מעלות וקר!!! הילדים שלי לבושים כמו שילדים אמורים להיות לבושים בקור של 10 מעלות. 3 שכבות+ מעיל דובון. והילדים האמריקאים (שאני מודיעה לכם שהם איזה מוטציה של בני אדם ופינגווינים) הולכים לי עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה!!!! מה, הם פסיכים? כשקר להם הם לא מתקררים? </div><div>8:30 עומדים ברחבת ביה"ס של עמיתוש ושרים "מודה אני לפניך", עם כל ביה"ס. עמיתוש ממלמל משהו לא קשור מתחת לשפם, יעלי שרה בקול תרועה, ורק אני רוצה שייגמר כבר ושאוכל לחזור הביתה. </div><div>9:42 אני בבית!!!! עכשיו מתחילה הדילמה, איך להעביר את 5 שעות החסד שלי? מה שבטוח שבשעה מתוכן אני אשטוף כלים. כשהגעתי כבר להחלטה איך להעביר את הזמן ותכננתי תוכניות, גיליתי שכבר הגיע הזמן לאסוף את שני הפצלוחים מהגן. לא יאומן כמה הזמן עובר מהר כשחושבים איך להעביר את הזמן. </div><div><br /></div><div>15:00 הגעתי לגן של עמיתוש, הוא היה באמצע משחק דמקה סוער, קיבל את פניי בהתעלמות מוחלטת, אגלי זיעה על מצחו (כנראה בכל זאת הגזמתי עם שכבות הבגדים), ואז התחיל הויכוח היומי של 3 בצהריים. </div><div>אני: "יאללה עמיתוש, יעלי מחכה ואני לא רוצה לאחר אליה"</div><div>עמיתוש בהתעלמות מוחלטת</div><div>אני: "עמיתוש יאללה, יש לנו גם חוג שחיה היום"</div><div>דממה</div><div>אני בקול יותר רם וטון יותר עצבני: "עמית, עכשיו, אני סופרת עד 3"</div><div>כשהגעתי ל-42 , עמיתוש הואיל בטובו לבקש ממני לסיים את משחק הדמקה. </div><div>אני בטקטיקה שתמיד עובדת עליו: "כדאי לך לבוא עכשיו כי נראה שאתה הולך להפסיד" </div><div>באותו רגע עמיתוש נעמד על שתיים, תוך דקה הוא היה חגור במכונית. </div><div><br /></div><div>באוטו בדרך ליעלי:</div><div>עמיתוש: "אמא, באיזה גיל אני אוכל לשנות את השם שלי?"</div><div>אני: "ממי, למה אתה רוצה לשנות את השם שלך, יש לך שם מקסים, אתה יודע שעמית היא מילה נרדפת לחבר"</div><div>עמיתוש: "אני יודע, אבל אני רוצה לשנות את השם שלי לשם מהתורה" (וואלה, עכשיו שאני חושבת על זה, באמת לרוב החברים שלו מהגן יש שמות מהתורה, 2 יעקובים, 1 נוח ושם אחד מנצח- עזרא, שאלוהים ישמור, מי קורא לילד שלו עזרא????)</div><div>אני:" אוקיי, ממי, אם אתה רוצה, מעכשיו אני אקרא לך יחזקאל, מקובל?"</div><div>יחזקאל: "מקובל". </div><div><br /></div><div>אם עמיתוש שם עליי פס כשהגעתי לאסוף אותו, יעלי שמה עליי פס רחב מאוד!!! הגענו, היא ראתה אותי, והתחילה לברוח ממני, ואני כמו אהבלה, רצה אחריה בכל חצר הגן בהתחלה עם חיוך, שהפך לחיוך מתנצל, שהפך לחיוך מושפל, שהפך לפרצוף נעלב שהפך לפרצוף כועס. ויעלי הזאת ספידי גונזלס, מבסוטה. ואז סוף סוף קלטתי אותה ברגע של חולשה ותפסתי אותה. ויעלי בשיא חוצפתה מתחילה לבכות ולצרוח, ואני אומרת לגננות שלה בחיוך דבילי: "מסכנה, היא מאוד עייפה", עאלק...</div><div><br /></div><div>ואז הגענו לחוג שחייה. יעלי, כאילו נולדה בתולת ים, נכנסת, צוללת, צפה... לעומתה עמיתוש נכנס לבריכה, מסתבך עם התנועות, מכניס את הראש למים ומיד מוציא אותו החוצה עם מבט מבוהל של "כמעט טבעתי".</div><div>ואז המדריך של עמית החליט לעשות תחרות בקבוצה של עמית ופיזר חישוקים בתוך המים, ומי שמוציא הכי הרבה חישוקים הוא המנצח. תאמינו או לא, עמיתוש ניצח, ואיך? פשוט מאוד, כשכולם צללו והביאו את החישוקים, הראש הישראלי (ששערה מראשו לא נרטבה) הרים בנונשלט עם הרגל את החישוקים והעבירם ליד שלו... אין, הילד גאון!!!!! עמיתוש שבגיל 6 חודשים קיבל את הכינוי "השחיין הבכיין", קיבל בגיל 6 שנים את הכינוי: "השחיין התחמן". </div><div><br /></div><div>חזרנו הביתה, עייפים, מותשים ורעבים. מקלחות, ארוחת ערב, סיפור, פיפי ולישון. </div><div><br /></div><div>שעתיים של חסד שכללו ארוחת ערב ושיחת עדכון יומית עם איצ'וק, אינטרנט, קצת טלוויזיה, ו....עכשיו תורה של הפצלוחה לשגע...</div><div><br /></div><div>ליעלי יש מנהג, להעיר את אמא/אבא ולהגיד:" שמישהו ילווה אותי לעשות פיפי" (מה זה מישהו? תגידי כבר מראש מישהי, הרי זה ברור מי יקום...) נשמע חמוד, נכון? לא אם לילדה שלך יש שלפוחית רגיזה והיא מתעוררת כל שעתיים!!! מה אני אגיד לכם, שינה באינטרוולים של שעתיים זה אסון!!! אני עוד לא מתאוששת מהתעוררות אחת ותיכף מגיעה השנייה. אז גם ליעל נתתי הוראה/הנחייה/פקודה ברורה, של "ללכת לבד לשירותים, בלי ליווי". </div><div>והלילה היא ביצעה את הפקודות, הלכה לבד לשירותים ואז באה אליי, העירה אותי ואמרה: "שמישהו ילווה אותי בחזרה למיטה"..... צודקת.... פעם הבאה אני צריכה לדייק בהוראות!!!!!!</div><div><br /></div><div>אז כך נראה יום חמישי האחרון, מאוד מאוד דומה לימים שקדמו לו בנכר וכנראה גם לימים הבאים עלינו לטובה. </div><div> </div><div>חג שמח ונשיקות לכוווווולם ובמיוחד לך.</div><div><br /></div></span>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-36436290444107618562011-03-17T00:22:00.000-07:002011-03-17T01:11:27.399-07:00חיה בסרט<span class="Apple-style-span" style="font-family: arial; font-size: small; ">אין.... אני חיה פה בסרט.... איזה סוג של סרט... תחליטו אתם...<div><br /></div><div>יום אחד בסופ"ש החלטתי שזהו- אני היום בחופש. אז שלחתי את איצ'וק והילדים ללונה פארק. אני נחתי לי בסבבה בבית, ואחרי כמה שעות הילדים חזרו מאושרים, איצ'וק חזר מבסוט...אממה.... התיק לא חזר ולא המצלמה החדשה והיקרה שלנו :-(</div><div>מה קרה? איצ'וק השאיר ממש לשנייה את התיק עם המצלמה בתוכו, וממש בשנייה הזו מישהו הרים את התיק ואת המצלמה. </div><div>שמחה וששון.... מה עושים עכשיו? הולכים למשטרה.... הלכנו....הגענו לדלפק ושם נתנה לנו השוטרת הנחמדת מספר טלפון של תחנת משטרה אחרת שנתקשר..... אז התקשרתי.... ואז בטלפון השוטרת המטירה עליי מטח שאלות שונות ומשונות. ואז.... בלי להתבלבל שאלה אותי, "איפה את נמצאת עכשיו, בבית?" אמרתי "כן" (כשבראשי עוברת המחשבה וואלה עוד שנייה היא שואלת אותי מה אני לובשת). אמרה תודה וניתקה. ואני יושבת עם הטלפון ביד מנסה לשחזר את השיחה ולחשוב איפה טעיתי כשפתאום דפיקה בדלת.... פתחתי וכל מה שראיתי מולי זה גוש שחור. הרמתי קצת את הראש... גוש שחור.... הרמתי עוד קצת את הראש... וגיליתי בקצה הגוש השחור צוואר שמחובר אליו פרצוף מאיים ומפחיד שמנסה לחייך- ממש כמו בסרטים. שוטר בגודל מקרר אמנה דלת ליד דלת, שאני מגיעה לו לפופיק, מחזיק פנקס ושואל אם הוא יכול להיכנס (מקרר מדבר, איזה קטע). ישר עברו בראשי מחשבות... מה גנבתי, את מי רצחתי ולמה... המקרר, כיאה למקרר, התיישב במטבח, הוציא עט והתחיל לתחקר אותי לגבי גניבת המצלמה...כמה שאלות... אלוהים ישמור.... כולה מצלמה... מאיפה אני יודעת האם הסתובבו בחורים חשודים, מה הם לבשו, בדיוק באיזו שעה, מה עשיתי באותו רגע, איך התיק היה מונח, באיזה צבע בדיוק היה התיק, באיזה תא בתיק הייתה המצלמה ועוד ועוד ועוד..... אחרי 50 דקות של תחקורים של השוטר, בהם אני מתפללת שהכסא של איקאה המסכן שיושבים עליו עכשיו 200 קילו לא יתפרק... הוא הבין שאין סיכוי שבעזרת המידע שאני אתן לו הוא ימצא את הגנב ו/או את המצלמה, אז הוא התייאש והלך. </div><div><br /></div><div>ואם כבר בשוטרים ובסרטים עסקינן.... ובהמשך לפוסט הקודם "סע לאט".... יום בהיר אחד, התעוררתי עם מצב רוח טוב, והחלטתי ללכת לרשום את הילדודים לחוג שחייה. הלכתי ל- YMCA, ורשמתי אותם... הייתי מאוד מבסוטה... כי גם היה מקום וגם הם קיבלו מילגת מסכנות.... יצאתי מה-YMCA שמחה וטובת לבב, בהרגשת "דפקתי את המערכת".... מאותו רגע- המערכת החלה דופקת אותי חזרה. יצאתי החוצה, ועל האוטו התנוסס לו בגאווה אחלה דו"ח חנייה שלמעשה היה יותר יקר מהמילגה שנלחמתי עליה.... יופי באמת.... ואז נסעתי להביא את הילדים מהגנים. יצאתי באיחור לדרך, אספתי את עמיתוש, זרקתי אותו באוטו והתחלתי לנסוע לגן של יעלי בידיעה שאני הולכת לאחר אליה והגננות שם הולכות לתת לי בראש, ובגלל שאני לא כל כך אוהבת שכועסים עליי, נסעתי קצת יותר מהר מהמותר... ואז זה קרה... ראיתי במראה הקדמית שמאחוריי נוסע אוטו משטרה, אמרתי בלבי... סבבה...נאט... ואז... ממש כמו בסרטים...החלה הסירנה....רק זה היה חסר לי... וואי וואי, הגננות של יעלי ישמידו אותי.... אוקיי, עצרתי בצד, לא יצאתי מהאוטו (כי ככה עושים בסרטים), ושמתי שתי ידיים על ההגה (כי ככה עושים בסרטים). ניגש אליי בשיא הנונשלנט מקרר תאום למקרר המוזכר לעיל, מבקש רשיון נהיגה- אין לי, הוא בבית. מבקש ביטוח רכב- אין לי, הוא בבית. מבקש רישיון רכב- אווווו... את זה יש לי. בבקשה. "את יודעת על כמה נסעת?" שאל... "לא"- עניתי. "נסעת על 41 מייל לשעה". "מה????" עיני העגל והפה הפעור לא עבדו עליו. "את יודעת כמה מותר?" בטח יודעת- "25", אמרתי בגאווה של תלמידה טובה. "נכון מאוד" הוא אמר.ולפני שניסיתי להצחיק אותו, לעשות לו עיניים, או סתם לדבר אל לבו, הוא נעלם חזרה לניידת שלו. איזה באסה.... הגננות של יעלי.... אמא'לה.... יש שם אחת שאני אשכרה מפחדת ממנה....כעבור 10 דקות חזר המקרר עם זימון לבית משפט ואמר שאת הדוח אני אקבל בדואר- מה זימון לבית משפט? מה הם פסיכים האמריקאים האלה? כולה נסעתי קצת מעל המותר.... עזבו אותי באמא'שכם... איזה יום מעאפפפפן.... אבל לפחות יש לי תירוץ טוב לגננות.</div><div><br /></div><div>אתם יודעים... הגעתי למסקנה, שלעזוב עבודה, לנסוע לארץ אחרת ולהיות עקרת בית = לצאת לגמלאות. ובגלל זה כשחברה שלי, מיכל, אמרה לי שהיא נרשמה לחוג קדרות, ישר קפצתי על המציאה. </div><div>מה? חוג קדרות- באמריקה, ישר פינטזתי על המורה (בדמותו של פטריק סוויזי) שיבוא ויראה לי איך יוצרים כדים מחימר ויזמר לי ברקע "she's like the wind".... אז זהו... שלא!!!! נתחיל מזה שזו היתה מורה שיכולה להיות סבתא שלי, ונמשיך מזה שמיכל ואני הורדנו את הגיל הממוצע של הקבוצה בעשרות שנים. (למה בעצם ציפיתי? כולם שם היו גימלאים!!!). אוקיי, זה מה יש ועם זה ננצח. הייתי תלמידה מצויינת, הקשבתי לכל ההסברים, ניסיתי להיות ממש חיובית.... עד שהתיישבתי מול האבניים וכל החימר התחיל לעוף עליי מכל הכיוונים. ומילא זה... המורה שאמורה הייתה לתמוך בי מקצועית וגם מוראלית- התגלגלה מצחוק כשראתה אותי נאבקת מול מטרי החימר- לא, זה באמת קורע מצחוק. ככה נאבקתי ונאבקתי בגוש החימר שלי שאמור להפוך לאגרטל ויאמר לזכותי שלא התייאשתי עד לרגע שהאגרטל הפך למאפרה....זהו, חזרתי הביתה, מלוכלכת (נראיתי כאילו אוטובוס נסע בשלולית בוץ השפריץ עליי ואז עשה רברס במהירות), מושפלת ומיואשת ואז נפל לי האסימון- עזבי... תתמקדי במה שאת טובה בו.... תחזרי לשטוף כלים- אז עזבתי.... </div><div><br /></div><div>ובהזדמנות זו:</div><div>מזל טוב ענקי ליעל ויהל שבסבב השלישי הביאו לעולם את רומי פורת המהממת.</div><div>וכמובן, מזל טוב עצום לליאורה ועודד המדהימים שממש לפני יומיים (גם בסבב שלישי) הביאו לעולם את אלה יניב המקסימה. </div><div>אוהבת אתכם הרבה!!!!</div><div><br /></div><div>בברכת חג שמח ומבדח :-)</div><div><br /></div><div>נשיקות לכווווולם ובמיוחד לך.</div></span>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-46327206094809062892011-02-16T13:01:00.000-08:002011-02-16T13:42:35.234-08:00סע לאט<div>אחרי חצי שנה שאני תופרת פה קילומטרים בלי הכרה... הגיע הזמן לעשות רשיון נהיגה קליפורני. </div><div><br /></div> <div> </div> <div>התיאוריה:</div><div><br /></div> <div> </div> <div>מסתבר ש"לחכות בתור" במשרד הרישוי זו לא המצאה ישראלית... אני ואיצ'וק לקחנו לנו כרטיס והמתנו, והמתנו, והמתנו, והמתנו. </div> <div>סופסוף הגיע תורי. ישבה מולי פוצית מדופלמת ושאלה אותי האם יש לי: Social Security Number. (המקביל האמריקאי למספר זהות ישראלי). ואני התחלתי מספרת לה שישר אחרי התיאוריה אני ובעלי מתוכננים ללכת למשרד הפנים ולהגיש בקשה. (מה שהיה לגמרי נכון). אז מה היא אומרת לי: "אוקיי. אחרי שתגישו בקשה ואחרי שיגיע לך בדואר ה Social Security Number (משהו כמו עוד שבועיים) תחזרי לפה". נראה לה באמת??? אחרי שלמדתי לתיאוריה ואחרי שקמתי מוקדם ואחרי שעמדתי בתור שעות?????? </div><div>מה הייתה עושה אמריקאית טיפוסית במצב כזה? אומרת תודה רבה וחוזרת אחרי שבועיים עם המספר זהות בידה, טובה ושמחת לבב. מה עושה ישראלית טיפוסית? אומרת תודה רבה, חוזרת לסוף התור, ממתינה ומתפללת שהפוצית המדופלמת תצא כבר להפסקת צהריים (מה שאכן קרה), וכשהגיע תורה וכששואלים אותה האם יש לה Social Security Number אז היא עונה במבט מתחסד:"לא"... ואז איפשרו לי לגשת לתיאוריה. </div><div><br /></div> <div> </div> <div> בזמן שאני חיכיתי עוד פעם בתור, איצ'וק כבר סיים את התיאוריה, ואפילו הוציא את הטופס כדי שאני אראה את השאלות שיהיו לי. (יש נוסח אחד בעברית... כן, עשינו תיאוריה בעברית). אז עברתי על הטופס בזמן שהמתנתי בתור , שיננתי את התשובות, ניגשתי למבחן, והפלא ופלא כל התשובות היו נכונות. (ברגע שסיימתי בדקו לי את המבחן ואמרו לי שעברתי). </div> <div>ואז הבחורה שבדקה את המבחן אמרה לי: "איזה קטע, היה פה עוד בחור היום שעשה את המבחן בעברית".... אופס... ואני אמרתי: "really", ואז היא אמרה לי: "ונראה לי שהשם משפחה שלו הוא גם אורגד"... אוי לא... אז עשיתי עוד "really" אבל יותר מופתע. ואז היא אומרת לי, "ועכשיו אני רואה שהוא בעלך כי הכתובת שלכם זהה..." ואני בלי לחשוב פעמיים הפעלתי את כישורי המשחק שלי ועם עיני עגל מתקדמות הוצאתי מהפה במבטא הכי ישראלי שיש: "I'm sorry, don't understand english"... ההיא מרחמים שילחה אותי לדרכי עם טופס "עובר" ביד ועם רשיון נהיגה זמני (מי שעובר תיאוריה מקבל ישר רשיון נהיגה זמני)....יש!!!!!</div><div><br /></div> <div> </div> <div>הטסט:</div><div><br /></div> <div> </div> <div>וואלה, הם קצת טמבלים האמריקאים האלה. לטסט הנהיגה אתה מגיע עם האוטו שלך, הטסט מתבצע באוטו שלך וברגע שמסתיים הטסט אתה יודע אם עברת או לא (מותר לך עד 15 טעויות מינוריות בטסט). אם עברת, אתה לוקח את המפתחות, מניע את האוטו וחוזר הביתה עם רשיון נהיגה זמני. אם לא עברת, אתה לוקח את המפתחות, מניע את האוטו וחוזר הביתה עם רשיון נהיגה זמני (שאלוהים ישמור) ועם זימון לטסט נוסף. </div><div><br /></div> <div> </div> <div>איצ'וק עשה את הטסט לפניי והתגלה כחננה שלא מהעולם הזה. הטסטרית שלו במהלך הטסט אמרה לו: " אתה יכול לנסוע קצת יותר מהר" ומה החננה עונה לה במקום להדביק את דוושת הגז לפח? "אני מצטער, פשוט בגלל שאני אבא לילדים אז אני נוהג בזהירות יתרה במקומות מיושבים" @#$%$#@^% מי אתה ומה עשית לאיצ'וק????? </div><div>אז איצ'וק עבר את הטסט ללא טעויות ואפילו הטסטרית כתבה לו "good job" על הטופס. </div><div><br /></div> <div> </div> <div>הגיע תורי. מהרגע שנפתחה הדלת של האוטו ידעתי שזהו... אכלתי אותה. נכנסה לאוטו (לא לפני שהיא הזיזה את כסא הנוסע אחורה כמה שאפשר) ממותה. פשוט ממותה. הר אדם. לוויתן. התחילה לדקלם לי את הוראות הטסט.... ומתחילים. </div> <div>ברגע שיצאנו ממגרש החניה של משרד הרישוי הממותה צעקה... "STOOOOP", ואני הבנתי שבדיוק הגיע רכב מימין אבל לא יכולתי לראות אותו כי מימיני ישבה ממותה שחוסמת כל שדה ראייה אפשרי. בלמתי במהירות ואמרתי "sorry".... וואלה מזל... רק זה היה חסר לי... תאונה בטסט. מפה והלאה נהגתי סבבה אבל מועקת "אין מצב שעברתי, אחרי שכמעט עשיתי תאונה" התיישבה לי טוב טוב בגרון.</div><div><br /></div> <div>בסיום הטסט, הממותה אמרה לי שאני צריכה להקפיד לעצור עצירה מוחלטת בתמרור עצור וכשאני עוברת לנתיב ימין לא להסתמך על המראות אלא להסתכל מעבר לכתף ימין. (בטח, אם הייתי מסתכלת מעבר לכתף ימין, גם הייתי נבהלת מהגודל שלך וגם לא הייתי רואה כלום!!!). ואז אמרתי לה בפרצוף מסכן, "אז לא עברתי?" והיא עונה לי "או...עברת, ביצעת 4 טעויות מתוך 15". עברתי???????? תגידי, היינו באותו אוטו, כמעט עשיתי תאונה... איך עברתי???? סבבה, עברתי. </div><div> אחרי 17 וחצי שנים בהם אני נוהגת יומיום.. עברתי טסט!!!!</div><div><br /></div> <div> </div> <div>נשיקות לכוווולם ובמיוחד לך... וסעו בזהירות, אה?</div> <div> </div> <div> </div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-86123990989825430332011-02-01T22:13:00.000-08:002011-02-02T21:32:15.517-08:00מגלים את אמריקה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="gmail_quote"><div>איצ'וק (נו, אתם יודעים... זה שהתחתנתי איתו.... זה שהביא אותי לכאן... וזה שלא ראיתי 4 חודשים בערך...) יצא לחופש!!!! זה לפחות מה שהוא חשב.... מבחינתי איצ'וק בחופש=אני בחופש=איצ'וק לא בחופש.<br />אחרי כמה ימים שבהם הכיור התרוקן והכלים התנקו בזמן שאני ישבתי רגל על רגל, נסענו לטיול משפחתי לסן דייגו. </div><div>חבר'ה... המשיח הגיע!!!!!! ולא סתם, אלא בצורת DVD נייד עם שני מסכים. זה היה פשוט לא יאומן.... נסיעה של 6 שעות רצופות עם 2 ילדים שלא נרדמו, עברה ברוגע מופתי.<br /><br /></div><div>הגענו לסן דייגו, עיר החוף המקסימה, מוצפת שמש בכל השנה...כמעט....הרי למה שהעיר תקבל את פנינו עם שמש מפנקת כשהיא יכולה לדפוק אותנו עם מבול והצפות שלא נראו שם כבר עשרות שנים???<br />ביום השלישי השמש נאותה לצאת ואנחנו סופסוף הלכנו ל"עולם המים"... איזה מקום.... הכי התחברתי ל"שאמו" (הלוויתן הרוצח), שלמרות שמו וגודלו המאיים ברגע שהוא מקבל קרפיון (או יותר נכון דלי קרפיונים), הוא הופך לדגיג ממושמע שעומד דום, עושה סלטות ואף גלגלונים.... כל כך מבינה ללבו.... גם אני הייתי עושה פליק פלאק בשביל דלי דונאטס.<br /><br /></div><div></div><div>אחרי ארבעה ימים בסן דייגו חוזרים הביתה... מתאוששים יום ו... נוסעים לשדה התעופה לאסוף את סבא שוקי, סבתא ניצה ודוד אייל.<br /><br /></div><div></div><div>המסכנים האלו אחרי טיסה של 22 שעות ולילה נטול שינה (ראה ערך ג'ט לג), מצאו את עצמם בדרך ללייק טאהו, לחופשת סקי!!!!! עם המזל שלנו... נסיעה שאורכת בדרך כלל 3 שעות ו-20 דקות, ארכה לנו 6 שעות!!!!! 6 שעות...אוטו אחד... 5 מבוגרים (3 מתוכם לא רואים בעיניים מרוב עייפות), 2 ילדים ומשיח אחד שמשאיר את כולנו שפויים....</div><div><br />חופשת הסקי הייתה נהדרת, גלשנו ותוך כדי צפינו בנוף מדהים של אגם מוקף בהרים מושלגים...וואו!!! סבא שוקי גלש, דוד אייל גלש, איצ'וק גלש, אני גלשתי, עמיתוש גלש (היה יום שלם בבי"ס לסקי) ורק סבתא ניצה.... נשארה עם יעלי במלון.<br />לא היו נפגעים... אבל היתה נפגעת... ביום השני לסקי עליתי ב"chair lift" לאחד המסלולים, לשמאלי ישב בחור חתיך שלרגליו "snow board", ברגע שירדנו מהמעלית הבחור הכניס את הסנובורד שלו מתחת למגלשיים שלי ואני בשנייה מצאתי את עצמי שכובה על הגב עם רגליים למעלה (נראיתי כמו ג'וק הפוך שנלחם על חייו עם מגלשי סקי). עכשיו, הסיפור הזה יכול היה להישמע מאוד רומנטי... בחור חתיך, מפיל בחורה, מצר על הכאב שגרם לה וכו'.... אבל אני עם המזל שלי, הבחור החתיך הזה... הוא בעלי!! זו ההזדמנות שלי לנצל את רגשות האשם, להתפנק יתר על המידה ולתזז (אחחח... כמה שאני אוהבת לתזז).</div><div>הדרך חזרה הביתה: 7 שעות!!!!!! אוטו אחד... 5 מבוגרים (5 מתוכם לא רואים בעיניים, 1 מתוכם מסטולה ממשככי כאבים לגב, 1 מתוכם מסטול מרגשות אשם), 2 ילדים ומשיח אחד שמשאיר את כולנו שפויים.<br /><br /></div><div></div><div>חושבים שבזה נגמרה הטירונות????? טעות!!!!!! חזרנו מחופשת הסקי בערב ולפנות בוקר כבר מצאנו את עצמנו במטוס בדרך לעיר האורות, וגאס!!!!! מה אפשר להגיד על וגאס? כמה קיטש, כמה סליזיות, כמה עושר, כמה פאר, כמה show, כמה כסף.... ואפרופו כסף.... אני גאה להגיד שמשפחות אורגד את ננר שברו את הקזינו!!!!! סבא שוקי הרוויח 1600 דולר, דוד אייל הרוויח 630 דולר, איצ'וק הרוויח 400 דולר, אני הרווחתי 200 דולר... ורק סבתא ניצה הפסידה 50 דולר...<br /><br /></div><div>הגענו לשדה התעופה שמחים, עשירים וטובי לב אבל אז גילינו שאיצ'וק ואני שכחנו את הדרכונים בכספת במלון. תקשיבו... המצב קשה... פעם אני הייתי האחראית במשפחה שאף פעם לא שוכחת/מאבדת/שוברת... עם השנים איצ'וק הדביק אותי במחלה ורק בזמן שאנחנו באמריקה הספקנו לאבד 2 פלאפונים, מצלמה, לנסוע לשדה התעופה כמה קילומטרים עד שאיצ'וק נזכר שהוא השאיר על גג האוטו דרכון, פלאפון וארנק (מזל שאני כזו נהגת טובה), ועכשיו זה...<br />יש לנו בדיוק שעה עד העלייה למטוס. איצ'וק תפס מהר מונית חזרה למלון, סבא שוקי, סבתא ניצה ודוד אייל, כמעט חטפו התקף לב (הם לא רגילים לחיות על הקצה) וכבר התחילו לחשוב על הסנריו שאני ואיצ'וק נאחר את הטיסה ונעלה על אחת רק למחרת (דווקא לא נשמע כזה נורא), 10 דקות לעלייה למטוס איצ'וק חוזר מתנשף עם דרכונים ביד, מתקתקים בדיקה ביטחונית, רצים באמוק לשער ו.... מגיעים!!! ברור שמגיעים...<br />סבא שוקי, שאף פעם לא מבין איך אנחנו כאלה עפיפונים ולא אחראים, גילה להפתעתו הרבה כשחזרנו הביתה, שהוא שכח בארון במלון בוגאס ג'ינס וחולצות שלו.... אמרתי לכם.... זה מדבק!!!!<br />בקיצור, אנו זקוקים פה להשתלת תאי זיכרון דחופה... אם מישהו מכיר מישהו שמוכן לתרום.... במקרה שלנו, גם תאי זיכרון מחולה אלצהיימר יתקבלו בברכה. </div><div></div><div><br />זהו, סבא שוקי ודוד אייל חזרו הביתה וסבתא ניצה נשארה עוד שבועיים. את הבילוי שלי עם סבתא ניצה בשבועיים שנותרו ניתן לסכם במילה אחת: ק-נ-י-ו-ת. הפעם נקטתי בטקטיקה אחרת...If you can't win them, join them. לקחתי את סבתא ניצה לכל אאוטלט אפשרי, קניונים, חנויות, עשרות שעות קניות בזבזנו.... עד שזה קרה....חזון אחרית הימים.... סבתא ניצה אמרה... "די, לא יכולה לראות יותר חנויות".... זהו, הצלחתי במשימה, הרסתי לה את חדוות הקניות.</div><div></div><div><br />ובתרועת ניצחון זו אסיים, לא לפני שאאחל <a href="http://www.youtube.com/watch?v=urULh5oYROM">כל טוב והרבה מזל לתמי (תמתם/תמתמה/תמתמיהו) ויובל</a><br /><br /></div><div>נשיקות לכווווולם ובמיוחד לך</div></div></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-28115504516516960132011-02-01T21:56:00.000-08:002011-02-03T07:24:42.579-08:00מה אני, מי אני, מה אני?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjj6k-zWWI/AAAAAAAAAE4/1tdd6Cs0mjo/s1600/IMG_0077.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="142" src="http://2.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjj6k-zWWI/AAAAAAAAAE4/1tdd6Cs0mjo/s200/IMG_0077.JPG" width="200" /></a></div>אהלן,<br />קצת רקע על עצמי...<br />בת 34, נשואה באושר (ונכון לרגע זה ממש לא בעושר) לאיתמר (הידוע בכינויו איצ'וק), אמא גאה וקצת מותשת לשני ילדים מקסימים וקצת מתישים, עמית ויעל.<br />שיגרת החיים שלי בארץ הייתה עמוסת כל טוב, עבדתי במשרה מלאה כמנתחת מערכות מידע בבנק דיסקונט, למדתי לימודי משחק חלקיים בביה"ס למשחק של ענת ברזילי, למדתי ברימון במחלקה הווקאלית, כתבתי והלחנתי מספר שירים אותם הפיק ועיבד דניאל סלומון, העברתי שיעורים פרטיים בפסיכומטרי וכמובן תפקדתי כאמא וכרעיה.<br />בתוך כל העומס הזה איצ'וק התקבל ללימודי ה-MBA (תואר שני במנהל עסקים) בברקלי (סן פרנסיסקו), קליפורניה ..... זהו, החיים כמו שהכרנו אותם נגמרו...<br />אמנם אני זו שלחצה, דחפה, רשמה, לימדה וקיוותה.. אבל כשזה הגיע, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה... אלוהים אדירים, מה עשיתי??????<br />אז לקחנו החלטה אמיצה. עזבנו את העבודות, עזבתי את הלימודים, שלפנו את הילדים משגרת החיים השלווה והכייפית שלהם, לקחנו עוד משכנתא, העמסנו את הפקלאות ויצאנו לדרך... כי כמו שאמר ד"ר סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"... האמנם??? אחרי שאני אסיים לשטוף כלים ולעשות כביסות אני אבדוק את זה...<br />בבלוג זה אני משתפת אתכם בחוויות שלנו כמשפחה ושלי כעקרת בית נואשת...<br /><br />הרשו לי להציג את השחקנים הראשיים בבלוג זה:<br /><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjtNTdbXNI/AAAAAAAAAFA/i1kfIt4JMvo/s1600/IMG_0074.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="http://3.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjtNTdbXNI/AAAAAAAAAFA/i1kfIt4JMvo/s1600/IMG_0074.JPG" /></a></div><u><span class="Apple-style-span" style="color: #990000;"><br /></span></u><br /><u><span class="Apple-style-span" style="color: #990000;">בן זוגי.. (חתיך, אה?)</span></u><br />שם: איתמר<br />כינוי: איצ'וק<br />גיל:35<br />תכונה מנצחת: יש לו אחלה טעם בנשים :-)<br />תכונה משגעת: עפיפון :-(<br /><br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjtVMecGMI/AAAAAAAAAFM/8W8ert2QGGM/s1600/mailCAGK4LRS.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="http://3.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjtVMecGMI/AAAAAAAAAFM/8W8ert2QGGM/s1600/mailCAGK4LRS.jpg" /></a><br /><u><span class="Apple-style-span" style="color: #990000;">בני הבכור...</span></u><br />שם: עמית<br />כינוי: עמיתוש, מיתמושי, תוקי, בוסמוס, קוקי שמוליק, נשמומה, אהובצ'יק.<br />גיל: 5 וחצי<br />תכונה מנצחת: אלוף במשא ומתן :-)<br />תכונה משגעת: אלוף במשא ומתן :-(<br /><br /><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjtQ62kmLI/AAAAAAAAAFI/7O8nrRS4cio/s1600/mail.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="http://3.bp.blogspot.com/_BYbKYXy_J9w/TUjtQ62kmLI/AAAAAAAAAFI/7O8nrRS4cio/s1600/mail.jpg" /></a></div><br /><span class="Apple-style-span" style="color: #990000;"><u>בתי הקטנה...</u></span><br />שם: יעל<br />כינוי: יעלי, קוקילידה, אלי, אלי בלי טמבללי, נשממי, מתוקית, אהובית.<br />גיל: 3 ורבע<br />תכונה מנצחת: מלאת שמחת חיים.<br />תכונה משגעת: האמור לעיל... גם בלילה.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /><br /><br /><br /><br /></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-84498942093978468382010-12-13T01:20:00.000-08:002011-02-02T21:34:00.323-08:00יש לי יום יום חג<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div>תאמינו לי, האמריקאים האלה... נשבעת לכם שאני מנסה להבין אותם... אני פשוט לא מצליחה. </div><div>בואו אני אספר לכם קצת על החגים שהספקנו לעבור פה. </div><div></div><div>HALLOWEEN (או בעברית צחה "ליל כל הקדושים"). נתחיל מזה שהכל פה מתוכנן מראש, לא כמו בארץ שקונים את ראש הדג בערב ראש השנה (במקרה שלי ושל איצ'וק היינו קונים אותו ביום כיפור), כבר חודש לפני החג המוזר הזה, היו פזורים ברחובות פה גולגלות, ידיים מגואלות בדם מבצבצות מהאדמה ועוד כל מיני קישוטים מוזרים. כל האנשים פה כמובן הצטיידו בתחפושות מפחידות כמו: שדים, שלדים, מכשפות ו...דלעת... מה הקטע להתחפש לדלעת? אחשוורוש יותר מגניב. ובנוסף כולם פה קנו מבעוד מועד המוווווווון ממתקים. </div><div>אז כל הילדים פה בווילג' עטו תחפושות ויצאו למשימה.</div><div>ספיידרמן וטינקרבל (עמית ויעל) נכנסו לג'ננה (כי כמובן מדובר בממתקים), לפתע פתאום עמיתוש איבד את כל הבושה, נכנס לבתים של אנשים זרים ודרש את המגיע לו (כי כמובן מדובר בממתקים), יעלי ועמית אמרו להפתעתנו הרבה ללא טעויות ואף במבטא באנגלית "trick or treat"... פתאום הם יודעים לדבר אנגלית (כי כמובן מדובר בממתקים).</div><div>ברחובות היו כל מיני בתים "רדופי רוחות רפאים" עם קולות מפחידים וחושך וצעקות וגולגולת ושלדים.... פחד אלוהים... אבל הילדים נכנסו ללא כל מורא (כי כמובן מדובר בממתקים).</div><div>בסוף הערב הדרמטי הזה, הילדים חזרו עמוסים ברמה שיכולנו לפתוח כאן פיצוציה. ואני שואלת אתכם... לא יכלו לפטור את הילדים עם אוזן המן ורעשן ולהגיד חג שמח? יש לי הרגשה שהחג הזה הומצא על ידי רופאי השיניים+ פסיכולוגים המתמחים בטראומה.<br /><br /></div><div></div><div>יש לנו כאן בווילג' להקה של 5 תרנגולי הודו, שמסתובבים כאן בגאון... אל תשאלו אותי מה עושים פה תרנגולי הודו... קטונתי. בכל מקרה, יום אחד שמתי לב שהם כבר לא מגיעים לכאן וזה היה בסמוך לחג ההודיה...מסכנים...</div><div>מאחר שחג ההודיה אינו חג נוצרי כי אם חג אמריקאי, ומאחר שאנחנו פה, ומאחר שמדובר בארוחה (ובעיקר בגלל זה)... אז ברור שנחגוג את חג ההודיה. אז הזמנו חברים, תקענו תרנגול הודו ממולא, ואמרנו תודה. תודה לאיצ'וק שהביאני עד הלום ובזכותו למדתי לשטוף כלים בצורה יעילה ומהירה... תודה ממי.<br /><br /></div><div>בלילה שאחרי חג ההודיה מתחיל ה"black friday", אני יודעת שזה נשמע כמו יום זיכרון לאסון כלשהו... אבל לא... זהו יום הקניות הבלתי מעורער. החנויות נפתחות באמצע הלילה ויש מבצעים מטורפים על הרבה מאוד מוצרים. מפה לשם, מצאתי את עצמי עומדת ב-0400 בבוקר (כן, כן, 0400 בבוקר, אני!!!) בקור מקפיא בתור לחנות כלבו (Target, למביני עניין), נכנסת, ומתחילה לרוץ באמוק עם עגלה ביד... רואה מסביבי אנשים צורחים, רצים כמו משוגעים, מעמיסים על העגלה, הרגשתי ממש כמו על הסט של "הקרב על המילקי". ובקרב כמו בקרב, נלחמתי כמו נמרה... העמסתי כמויות של דברים על העגלות, צעצועים, דברים למטבח, בגדים במידות הנכונות ולא במידות הנכונות, לא ראיתי בעיניים, דרסתי כל דבר שנקרה בדרכי, ומה גם ששום דבר מהדברים שהעמסתי לא הייתי צריכה, אבל יש מבצע... אז קונים. </div><div>ואז הבנתי למה קוראים ליום המבצעים הזה "Black Friday", כי כשאיצ'וק יסתכל על חשבון הבנק... יהיה לו שחור בעיניים. </div><div></div><div><br />*********************</div><div></div><div><br />האוניברסיטה בכלל וביה"ס למנהל עסקים בפרט עמוסים באירועים, מסיבות, ערבי מינגלינג וכיו"צ. אז חשבתי לעצמי... איזה מסכן איצ'וק... הוא לא סתם בא למסעדה עם סנדוויץ'... הוא הגיע עם וואחד שווארמה למסעדת יוקרה...(יכול להיות שקראתי לעצמי עכשיו שווארמה????).</div><div>ואפרופו שווארמה, יום אחד עליתי פה לתומי על המשקל... ירדתי... עליתי עוד פעם.... ירדתי... עליתי עוד פעם... ככה בערך 10 פעמים אולי העליות והירידות האלו יורידו איזה קילו שניים ואולי אני אשכנע ככה את המשקל שזו בדיחה לא מצחיקה.... לא עבד. אז אחרי ששללתי שהמשקל מקולקל, שהראייה שלי לא תקינה או שנכנסתי להיריון לא רצוי, ואחרי שהבנתי שהבגדים לא באמת יכולים להתכווץ להם סתם ככה מלשכב בארון, ואחרי שהבנתי שפג תוקף התירוץ "אני אחרי לידה" ואחרי שהחלטתי שלא כדאי שאני אחזור אחרי 5 שנים לארץ במטוס קארגו.... החלטתי לעשות מעשה.</div><div>כמו אמריקאית מדופלמת קניתי DVD, משקולות ומזרן ומאז אני מוצאת את עצמי 3 פעמים בשבוע (לרוב עם חברות שגררתי אתי למשימה) מקפצת, מנתרת,מזיעה ומקללת את הנערה האנורקטית הזו שמקפצת לי מול העיניים עם חיוך מאוזן לאוזן כאילו היא ראתה עכשיו גלידה עם קצפת... </div><div>בנוסף, התחלתי לקחת שיעורי "זומבה", בשיעורים האלו רוקדים ריקודים לטיניים בשורות בשילוב אירובי וניענועי אגן (או במקרה שלי ניענועי אגן הים התיכון) במשך שעה שלמה. את השיעורים האלו מעבירה איזו פומיקי קטנה עם שיער מגולח בראש (שאר הגוף לא מגולח שאלוהים ישמור אותי), מחייכת בלי הפסקה כל השיעור... נשבעת לכם שלפעמים פשוט בא לי לעצור שם את המוזיקה, ללכת אליה, לתת לה בוקס, ולהמשיך בשיעור... </div><div>בקיצור, אני חושבת שצריך לחוקק חוק "הסבר פנייך לתייר" בו מחלקים פליירים לתיירים שנכנסים לארה"ב ומסבירים שם שאם אוכלים דונאטס, בייגל, פיצות והמבורגרים יש סיכוי שתמצא את עצמך אחרי כמה חודשים עולה ויורד מהמשקל 10 פעמים.<br /><br /></div><div></div><div>נשיקות לכווולם ובמיוחד לך</div></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-80278397752275618742010-11-11T01:13:00.000-08:002011-02-02T21:34:11.181-08:00צ'ק-איטו-בלטה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div>לפני חמישה עשר ימים קרה הלא יאומן והבנות פה הצליחו לשכנע אותי לעשות איתן הליכה בערב (דווקא לא היה קשה כל כך, יש לי כושר טבעי :-)). </div><div>בוקר אחרי התעוררתי עם צוואר תפוס בהחלט. נראיתי כמו הודי שעושה את תנועת הכן/לא ב pause. אז זה לא היה כזה נורא (דווקא אחלה סיבה להבריז מההליכות הבאות- "הצוואר נתפס לי אחרי הליכות") רק שבאותו יום בדיוק, עינת, יאיר ועידן נועם מגיעים אלינו. (עינת ויאיר הם חברי ילדות שלי מהבית ויאיר מתחיל פוסט דוקטורט בסטנפורד ועד שהם יתארגנו על רכב, דירה וכל הבלאגנים הם יגורו אצלנו עם בנם בן השלוש וחצי, עידן) והבית חייב, אבל חייב לעבור ניקוי וסידור יסודי... בכל זאת באים אורחים.</div><div>לנקות בית בזווית ראש אלכסונית זה לא כל כך קל ובדיעבד היה נראה שרק החצי השמאלי של הבית נקי. אחר כך נהגתי לשדה התעופה עם צוואר תפוס. ניסיתי לנסוע כל הדרך במסלול הימני כדי שלא אצטרך להטות את הצוואר. מי אמר שאני לא עושה ספורט? שרירי העיניים עבדו יופי יופי, נראה לי שהורדתי קצת בנסיעה. בכל מקרה הגעתי לשדה וישר ראיתי את יאיר רץ לכיווני ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא קפץ עליי וחיבק... ואני רק צועקת עליו... "כוס אמכ...הצוואר...." מסכן...קבלת פנים לתפארת. </div><div>כמו ישראלים עקשנים וקמצנים הצלחנו להכניס 7 מזוודות, 3 תיקים, עגלה, כסא לרכב, את עינת, עידן, יאיר ואותי (מזל שעשיתי אתמול הליכה) לאוטו החמוד שלנו... מה שהוכיח לי שוב שאין דבר העומד בפני הרצון...של יאיר... </div><div>היום עינת ויאיר עברו דירה. מאז ועד היום השלישייה גרה אתנו, וגן החיות שהיה לנו לפני שהם הגיעו הפך עם הגיעם לג'ונגל מסוכן ומפחיד. במשך שבועיים היה פה כאוס. דברים עפו באוויר, ילדים צורחים, רבים, משתוללים, קופצים (נראה לי שהשכנים למטה לא ידברו אתנו יותר), מרביצים, בוכים, הרבה איומים נזרקו לאויר, מעט מאוד עונשים ניתנו.... בקיצור שמח... אבל אין ספק שהיה כיף גדול... סוף סוף הרגשתי קצת בית...</div><div></div><div><br />****************</div><div></div><div><br />אני זוכרת שאמרו לי שתוך חודשיים הילדים ישרקו אנגלית... אנחנו פה שלושה חודשים והם מה זה שורקים... סרנדות ממש. </div><div>אם מקודם סיפרתי לכם על שרירי העיניים שאני פיתחתי עם צוואר תפוס, הם מפתחים שרירי עיניים כבר שלושה חודשים (אתם יודעים כמה שרירים מפעילים בשביל לעשות מבט עגל?).</div><div>בכל מקרה לא מדברים, לא מבינים ולא נעליים... לפני כמה ימים עמיתוש חזר מבסוט מהגן ואמר לי צ'ק-איטו-בלטה. ובאיות אנגלית check ittu balata. אוקיי... מה זה אומר? אולי זו אנגלית ספרותית? בסוף, אחרי תחקורים, תשאולים, שיטוט באינטרנט ודיונים הבנתי שהוא התכוון ל shake it to the right.... חודשיים עאלק...</div><div></div><div><br />***************</div><div></div><div><br />יעלי בת 3!!! זהו, היא הגיעה לגיל שהיא מכתיבה לי איזה יום הולדת לעשות לה. היא רוצה מסיבה. ורק בפארק. סבבה. אז אני וחברה (מיכל) שבנה גם חגג יומולדת ארגנו יומולדת בפארק. אז הזמנו מראש את כל הישראלים הקרובים אלינו, יום לפני קנינו הכל, ארגנו והכנו פשטידות, סלטים, בורקסים, עוגות יומולדת, עוגות מבוגרים, פינות יצירה לילדים, קישוטים, שקיות הפתעה ועוד. </div><div>בבוקר המסיבה- חשכו עיניי. מזג האוויר היה קודר, אפור ו....קר!!!!!!!!!! רק אתמול היינו עם הילדים עם בגדי ים בפארק מים עם מזרקות... מה לעזאזל קורה פה??? תאמינו לי.. מזג האויר פה אנטישמי.</div><div>אחרי התייעצויות עם מיכל החלטנו בכל זאת ללכת על זה (הכל כבר מוכן ואף אחד לא רוצה להסתבך עם יעלי) . שום דבר מתוכניות הפעילות לא יצא לפועל... היה קר!!! כל החברים עמדו במקומם עם מעילי דובון ידיים שלובות וחיוך שקפא. בקושי הצלחנו לפתוח את הפה ולשיר "היום יום הולדת", מרוב קור לא הצלחתי להבדיל אם אכלתי פשטידה קרה,עוגה או סלט (אבל כמובן -זה לא מנע ממני לאכול)... אל דאגה, יום למחרת המצפון שלי הזמין את כל החברים המסכנים שחרפו נפשם, אלינו הביתה, לתה חם עם דבש.</div><div></div><div><br />****************</div><div><br />כמה ימים אחרי, חגגנו ליעלי יומולדת בגן. איצ'וק התפנה מהלימודים, אני הכנתי עוגה מושקעת, יעלי לא ישנה בלילה לפני מרוב התרגשות. הגננת אמרה לי להגיע ב1045 ולהביא ספר שנקריא לילדים... סבבה!!</div><div>הגענו ב1050 עם "איילת מטיילת" ביד ועוגה בצורת כלבלב (אסרו עלי להביא ממתקים נוספים, הפתעות ודברים כיפיים). נכנסנו. הגננת הושיבה את כל הילדים במעגל. שקט. עוד כמה שניות של שקט. מתחיל קצת להעיק...עדיין שקט. אני ואיצ'וק מחליפים מבטים של "מה הפצלוחה הזו רוצה?"... ואז הגננת הואילה בטובה לשבור שתיקה ואמרה, "אוקיי, אתם רוצים להקריא את הספר שהבאתם?" בטח!! משתוקקים!! איצ'וק הקריא את הספר בתרגום סימולטני לאנגלית. יופי. מה עכשיו? אוקיי שרים ליעלי "happy birthday to you".... שירה כזו עייפה ומבאסת לא שמעתי הרבה זמן. אוקיי חותכים את העוגה מחלקים לילדים, כל ילד קיבל חתיכה קטנטנה שהצטערתי שלא הבאתי זכוכית מגדלת לילדים בתור הפתעה....זהו!!!! בזה נגמרה יום ההולדת. ב-1103 אני ואיצ'וק יצאנו מהגן!!!! הייתי בטוחה שעוד שנייה יקראו לנו בחזרה יזרקו עלינו קונפטי ותתחיל החגיגה... אז זהו..... שלא! מה זה? היתה יומולדת? איפה ימי ההולדת המושקעים של הארץ שבמשך שעה וחצי מחייכים, מקפצים ורוקדים? תאמינו לי אם יעלי לא היתה בגן יהודי הייתי חושבת שגם הם אנטישמים...כל כך התבאסתי מחגיגת יום ההולדת הזו שאחרי שיצאתי מההלם, רצתי לחנות ממתקים והפתעות, קניתי מלא ממתקים, בלונים וקישוטים ואחרי הגן עשינו מסיבה משפחתית אינטימית ואיכותית. </div><div></div><div><br />****************</div><div><br />ונקנח בהודעה חשובה!!! איצ'וק התותח התקבל לתכנית מאוד יוקרתית בברקלי שממומנת על ידי חברה שמגלגלת ביליוני דולרים ומשקיעה בסטארט אפים (אני נחשבת סטארט אפ??) . במסגרת התכנית איצ'וק יעביר את ההתמחות קיץ שלו בחברת סטארט אפ באזור (מה שחוסך לו נסיונות להתקבל להתמחות קיץ בחברות שונות ומשונות) ויסע לסיור עסקי של 10 ימים בסין (על חשבונם כמובן) וכמו שאומרים... מאחורי כל גבר מצליח עומדת עקרת בית נואשת.</div><div></div><div><br />נשיקות לכוווולם ובמיוחד לך</div></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-22099419108012487312010-10-09T00:36:00.000-07:002011-02-02T23:18:46.190-08:00מה זה השטויות האלה אמריקה?...המשך של ההמשך<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div><div>אומרים שהדבר הכי טוב לעשות אחרי טראומה שעברת הוא לעבור חוויה מתקנת כמה שיותר מהר. אז אחרי ה play date הטראומטי שעמיתוש עבר (פירוט בפוסט הקודם), החלטתי לעשות מעשה ולהזמין ילד ישראלי מהגן המקביל של עמית. זה היה בחופשת סוכות, אז קבעתי עם האמא שהיא תביא את הילד ב-0900... צלצול בדלת ב-0940 (כבר הזכרתי ישראלי?), בשעה 1230 בערך הלכתי לבדוק מה המצב בחדר כי נשמעו מהאזור רעשים חשודים. החדר נראה כאילו עבר סופת הוריקן וצונמי ביחד, עמיתוש וחברו יושבים על הריצפה כשמסביבם בייגלה ותפוצ'יפס מפוזרים והם מנהלים שיחת מילואימניקים על פוק מסריח ומתגלגלים מצחוק.... איזו נחת.... זהו, עמיתוש מצא חבר.... מעולם לא חשבתי שצמד המילים "פוק מסריח" יגרום לי כזה אושר...<br /><br /></div><div></div><div>******</div><div></div><div><br />יום אחד נתקפתי אומץ והסתכלתי במראה... באותה שנייה התחרטתי... הגבות שלי.. מה שהן עברו פה... נראה לי שאוכל אמריקאי+ מזג אויר משוגע+ רבע עירקיות זה מתכון לצמיחת גבות מזורזת. אחרי שנרגעתי מהמראה, התחלתי חיפוש קדחתני אחר פנינה (הקוסמטיקאית שלי מבית חשמונאי), כמעט פרסמתי תמונה שלה על קרטון חלב עם כותרת MISSING. אחרי שאיימתי בהתבצרות בבית, הצלחתי לגרור אתי חברה למכון יופי. מכוני היופי פה הם לרוב של אסייתיות. גם זה שהלכנו אליו. </div><div>אני התחלתי... שכבתי שם על מיטה מרופטת וטיפלה בי איזו וייטנאמית חייכנית ומעצבנת. אז בהתחלה היא צחקה לי על הגבות (מאוד מצחיק), ואז פתאום באמצע הטיפול קפץ עליי משום מקום כלב ענק והתחיל ללקק אותי בפנים. שמע ישראל, כלב??? מאיפה הוא בא לי עכשיו??? המטפלת החייכנית התגלגלה מצחוק ואמרה "סורי, סורי" ואני עם חיוך מזוייף אמרתי "נו פרובלם" ובמוח התרוצצה לי המחשבה שטוב שאין לי פה שוט גאן או כל כלי נשק אחר. </div><div>חברה שלי נכנסה אחריי לטיפול ואמרתי שאני אחכה לה. (היא רצתה טיפול שלוקח בארץ בין 20 דקות לחצי שעה).... אז חיכיתי... עברו 20 דקות, 40 דקות, פה כבר התחלתי להתעצבן, שעה!!, שעה ו-10 דקות, העצבים התגברו הלכתי לראות מה קורה ומסתבר שהחייכנית המעצבנת מורידה לה שערה שערה מהרגליים (לזה קוראים עינוי ויטנאמי), שעה ו-20 דקות כבר איבדתי כל סבלנות אפשרית... אחרי שעה ו-35 דקות, החברה סיימה את הטיפול!!! שעה ו-35 דקות!!!!! אני אומרת לכם, מרוב עצבים הגבות שלי כמעט צמחו בחזרה...</div><div></div><div><br />******</div><div></div><div><br /></div><div></div><div><br />חייבת לספר לכם בקצרה מאיפה חזרנו עכשיו... מתחרות דראגיוקי של ביה"ס למנהל עסקים בברקלי. מה זה אומר דראגיוקי? זה אומר שהסטודנטים מתחפשים לבנות והסטודנטיות לבנים ועושים הופעה (מאוד בוגר). אז הלכנו כל המשפחה לראות הופעה... כשראינו שרוב ההופעות כוללות טפיחות על הטוסיק, תנועות מגונות ומעט מאוד בגדים, הבנו שאולי זו לא בדיוק הופעה הולמת לילדים... קצת מלחיץ אותי לחשוב שהחבר'ה שראיתי שם על הבמה הולכים להיות מנהלים בכירים... ושוב אני שואלת...בשביל זה לקחנו עוד משכנתא?????</div><div></div><div>******</div><div><br /></div><div>תודה רבה לכל אלו שאמרו שהם חשבו לשלוח לנו סנו סושי רב מגבת.... זה ממש חימם את הלב.... אבל למה אף אחד לא שלח????</div><div><br /></div><div>נשיקות לכווווולם ובמיוחד לך</div><div></div></div></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-31746805382109544902010-09-17T06:41:00.000-07:002011-02-02T21:34:31.843-08:00מה זה השטויות האלה אמריקה?... המשך<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div><div>יום אחד אספתי את עמיתוש מהגן , ואמא של אחד מהילדים בגן שלו ניגשה אליי בהתלהבות ואמרה לי שהבן שלה אמר שהוא ישמח להיפגש עם עמיתוש ל... תקשיבו טוב... play date. ואני שרגילה למפגשים אחה"צ אמרתי יאללה בשמחה..אתם רוצים לנסוע עכשיו אחרינו לבית שלנו? היא הביטה בי במבט של קרוקודיל מופתע ואחרי שהיא התעשתה, היא נפנפה אותי בעדינות ואמרה שנדבר ונקבע. </div><div>באותו ערב קיבלתי מייל מאותה האמא שבו היא כותבת שהיא תשמח שנפגיש את הילדים ביום ראשון (4 ימים אחרי), ושהם ישמחו להגיע בשעה 1030, והם יישארו שעה וחצי...הקלילות, הקלילות. </div><div>ביום ראשון בשעה 1031 בדיוק!!! הגיעו השניים ל play date. עכשיו לא ידעתי שגם לי מגיע play date עם האמא. כמה חיוכים מזויפים שאני פיזרתי... איצ'וק למזלי הגיע אחרי שעה ושבר קצת את השעמום שנוצר. כשהוא הגיע, הוא הושיט יד לילד שיתן לו כיף (צ'אף) והילד החננה הזה לחץ לו את היד ואמר לו "nice to meet you"... מה זה הילד כאפות הזה? יאללה הביתה...</div><div>אחרי שעה וחצי בדיוק הם עזבו. אני ועמיתוש נשמנו לרווחה... זה היה מתיש... ומשעמם... </div><div></div><div>*****</div><div>תקשיבו, אין פה סמרטוטים נורמליים לשיש. פשוט אין!!!! חרשתי את כל הסופרים הגדולים והקטנים כאחד ואין סמרטוט אחד קטן וחמוד שאפשר לנקות אתו את השיש. אני רוצה לצאת מפה בקריאה נרגשת למישל אובמה... מעקרת בית לעקרת בית, מישל... באמא'שלך דברי עם בעלך שייבא איזה סנו סושי רב מגבת או משהו בסגנון...קשה לי להיות בלבוסטה ככה...</div><div></div><div>****</div><div>אנחנו במדינת קליפורניה... עכשיו לכל מדינה יש חוקי תחבורה משלה... פה החוקים ממש מוזרים. אתה מגיע לצומת. ולכולם יש עצור. מי שהגיע ראשון הוא זה שנכנס לצומת ראשון... ולא רק זה שהם באמת עושים את זה, הם גם כל כך אדיבים שכולם עומדים בצומת ועושים בתנועות ידיים "לא את, לא נו את הגעת ראשונה"... יאללה... בארץ כבר מזמן היתה התנגשות חזיתית בין 4 מכוניות. </div><div>בנוסף לזה... גם כשיש לך אדום אתה יכול לפנות ימינה (כשאתה כמובן נותן זכות קדימה). כשיש לך ירוק ואתה רוצה לפנות שמאלה, אז לאלו שמולך גם יש ירוק ואתה צריך לחכות שהם יעברו ורק אז אתה פונה שמאלה.... שיגעו אותי... אני רוצה לצאת מפה בקריאה נרגשת לארנולד שוורצנגר (מושל קליפורניה), אריק, באמא'שלך, אם אתה לא רוצה שאני אהפוך פה ל "the terminator" בכבישים, אדום=עוצרים, ירוק=נוסעים. מאוד פשוט...תנסה את זה.</div><div></div><div>****</div><div>השבוע סוף סוף הטלוויזיה הותקנה בבית משפחת אורגד... את הטלוויזיה הבאנו מהארץ... לקח 3 שבועות עד שאיצ'וק פיצח איך רואים את שיטת השידור האמריקאית בטלוויזיה עם שיטת שידור אירופאית (האמת, זמן קצר יחסית למורכבות העניין)... ואז התחילה סאגת תליית הטלוויזיה. אנחנו גרים בבית מקרטון... שתבינו, את כל הברגים בבית איצ'וק הבריג ידנית אל תוך הקיר... בלי מקדחה ובלי כלום... כל 16 אינץ' יש קורות עץ, שאותן צריך לקדוח ועליהן ניתן לתלות דברים כבדים כגון... טלוויזיה. </div><div>עכשיו, איצ'וק החליט שמדפיקות על הקיר ומשמיעה הוא יכול לגלות את קורות העץ.... כשכל הקיר היה מחורר ושום חור לא היה בקורת עץ, איצ'וק נכנע ללחצים והביא מחברים מכשיר מיוחד שמצפצף איפה שיש קורה... סוף סוף הוא קדח חורים במקומות הנכונים וסוף סוף יש טלוויזיה... זהו, עכשיו אפשר להגיד שהגעתי לאמריקה.</div><div></div><div>****</div><div>היום חוויתי לראשונה את "אטרף הקניות האמריקאי",יש פה קרוב אלינו אאוטלט של The North Face. והיום, היתה מכירה מיוחדת. צריכים משהו? ברור שלא. יש כסף? ברור שלא. הולכים? ברור!!! אז אני וחברה התייצבנו ב-1030 במקום. הגענו לשם, לקחנו מספר, ונכנסנו לתור של מאות אנשים!!! עכשיו- בעיה. התור ייקח בערך שעתיים ואני צריכה לאסוף את יעלי ב-1300 מהגן. מה עושים? שומרים את המספר, יוצאים מהתור, נוסעים לגן של יעלי, שולפים אותה מהמשחקים, רצים באמוק בחזרה לתור ועומדים עוד 40 דקות... נכנסנו לשם ב1230... אטרף... כולם קונים וקונים וקונים... עכשיו חיכינו שעתיים עד שנכנסנו. מה לא נקנה? בטח נקנה. יצאתי עם 3 מעילים בשבילי, 3 תיקים, 2 כובעים, כפפות וילדה שעוד שנייה תולה אותי. </div><div></div><div>****</div><div>חוץ מזה... הילדים מתאקלמים יפה וטוב מהצפוי, איצ'וק לומד ולומד ולומד... ואני שוטפת כלים בלי סמרטוט לשיש...</div></div><div><br /></div><div>נשיקות לכוווולם ובמיוחד לך</div></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-17826155008615121742010-09-07T00:50:00.000-07:002011-02-02T21:34:41.394-08:00אז מה עכשיו?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div>לא מזמן חזרנו משדה התעופה.... סבתא ניצה חוזרת לארץ הקודש. (סבא שוקי חזר לפני שבוע). הרבה נשיקות, חיבוקים, ודמעות.... הרבה דמעות. אוקיי.... אז מה עכשיו?? איך מסתדרים מפה?? עברו רק כמה שעות מההמראה שלה וכבר הבית נראה כאילו עברה פה סופת הוריקן- סבתא ניצה, חזרי לאלתר!!!<br /><br /></div><div></div><div>סבתא ניצה המסכנה לפני 3 ימים חטפה אנגינה חריפה. המסכנה היתה מרותקת למיטה יומיים שלמים (רק זה היה חסר לי..). התרוצצנו לחפש רופא, קיבלה אנטיביוטיקה ואתמול באורח פלא היא התאוששה, במקרה בדיוק ביום שבו תכננו לנסוע ל outlet. היא התעוררה בבוקר עם אנרגיות שלא נראו פה הרבה זמן. אז נסענו. אתם יודעים כמה זמן בילינו באאוטלט הזה? שיש שם 120 חנויות במבצעים? 8 שעות!!!! כן, שמונה, 8 , תמניה, שעות!!!!! הצילו!!!! בתור אחת שלא כל כך אוהבת קניות, סבלתי!!!!! מה זו האנטיביוטיקה הזו?????? אמא חייכה כל הדרך אל הבית... מעניין אם אבא יחייך כל הדרך אל הבנק :-)<br /><br /></div><div></div><div></div><div>במייל הקודם סיפרתי לכם על היום הראשון של עמיתוש (ושלי) בגן. אז כשחזרנו הביתה, הסברתי לו שמחר אני לא אוכל להיות אתו ונכון שיהיה קצת קשה אבל שעם הזמן זה ישתפר ויהיה יותר קל ואולי הוא גם אפילו יהנה בסוף, וזה לא נורא, כי מחר יש רק 4 שעות והן יעברו לו מהר ואני אבוא לקחת אותו מוקדם.... למחרת הייתי בגן 4 שעות!!! ושוב ההורה היחיד, ושוב מצאתי את עצמי יושבת במעגל עם 16 ילדים ומקשיבה לסיפור של הגננת, ושוב מצאתי עצמי מברכת את ברכת המזון לפני שאני נוגסת בקרקר, ושוב עומדת בתור ביציאה מהגן לחצר ושוב מתגלשת במגלשה. במהלך ה-4 שעות האלו חשבתי על 3 דברים בלבד:</div><div>1. מה לעזאזל אני עושה פה ואיך הגעתי למצב הזה?</div><div>2. על מה הם לוקחים פאקינג 1800 דולר לחודש (ועוד אנחנו מביאים את האוכל מהבית).</div><div>3. לא רע להיות הילדה הכי גבוהה בגן.... מזכיר נשכחות... (לידיעתכם, עד כיתה ו' הייתי בין הגבוהות בכיתה ומאז ועד היום לא גבהתי ס"מ).<br /><br /></div><div>למחרת הבאתי אתי לגן מגן אנושי, את יעלי, כך יש תירוץ לא להישאר. ואז התחילו הסצנות.... עמיתוש היה היסטרי כאילו הכנסתי אותו לסיר מים רותחים. צעקות ותחנונים, בכי... זוועה. כל היום (או יותר נכון כל ה-4 שעות שהוא היה בגן), הסתובבתי עם דמעות בעיניים ועם מועקה בגרון שלא זזה לשום מקום, הזמן לא עבר ואז סוף סוף כשהגיע הזמן לאסוף אותו, התייצבתי ראשונה. ומה החצוף הזה עונה לי כששאלתי אותו איך היה?? כיף!!! מה כיף? איך כיף? אני הטבעתי את יגוני בג'ארה של גלידה בזמן שאתה עשית כיף?<br /><br /></div><div>בימים שאחרי, הבכי וההיסטריה נרגעו ובימים האחרונים אף נעלמו כליל. </div><div></div><div>אבל מה? עד שזה נרגע, זאת התחילה. ביום שלישי יעלי התחילה את הגן. ובתור אחת שצפתה בסצנות קורעות לב ובתור שחקנית לא קטנה... החליטה לשחזר ולהתעלל עוד קצת באמא'שלה. אצל יעלי בגן יש גנן שמדבר עברית. עכשיו לא סתם גנן. גם חמוד, גם חתיך וגם צעיר (בן 20 ומשהו). ההיא כבר עלתה על הקטע, וכל פעם לפני שהיא מתחילה את הסצנות, היא הולכת אליו שירים אותה ואז מתחילה לבכות, שינחם אותה... זאת תסתדר בחיים. </div><div></div><div><br />השבוע, מצאו פה ברחוב ליד, נמר. כן, נמר. גדול, חזק ומפחיד משוטט לו ברחוב. השוטרים פתחו במרדף אחריו שבסוף הסתיים ביריות... ואני שואלת- מה זה השטויות האלה? נמר באמצע הרחוב? דווקא ברחוב לידי? דווקא עכשיו??? אני רוצה הביתה....</div><div></div><div><br />עוד השבוע. רעידת אדמה. תגידו, עשיתי משהו למישהו? אמנם רעידת אדמה קטנה וחמודה, אבל עדיין. למה עכשיו? למה פה? ולמה אני? אני רוצה הביתה...</div><div></div><div><br />ועד שאני אחזור...</div><div><br /></div><div>נשיקות לכווווולם ובמיוחד לך</div></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-30629563611170222832010-08-23T23:33:00.000-07:002011-02-02T21:34:49.348-08:00מה זה השטויות האלה.... אמריקה?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span">אז ככה... נעבור אחד אחד ואת שעבר עליו בשבוע האחרון...<br /><br />עמיתוש- עמיתוש עבר משבר מאוד קשה... הוא לא אוהב את השוקו של אמריקה... זה לא פשוט, הילד שהיה רגיל לגמוע ליטר שוקו ביום היה צריך לעבור גמילה בעל כורחו... היו רגעים שחשבתי לייבא פרה מיטבתה להאכיל אותה שוקולד פרה ולחלוב ממנה שוקו, הבעיה היא שאסור להכניס חיות מחמד לווילג' בו אנחנו גרים... באסה!!!<br />היום עמית התחיל את הגן החדש, ואיכשהו מצאתי את עצמי יושבת איתו בשעתיים בהן הוא היה בגן, מוקפת בילדים (כמובן שאני ההורה היחיד שנשאר) , צוחקת מהבדיחות של הגננת, מציירת ציורים, ואוכלת חטיפים... לא רע, אם לא היה כל כך יקר אולי גם הייתי נרשמת, להעביר קצת את הזמן בסבבה...<br /><br />יעלי- יעלי החמודה מבסוטה!!!! מרגישה פה בבית עם כל המלוכסנים שגרים פה בסביבה...היא למדה להגיד סן פרנסיסקו ולשיר את "if you go to san francisco", אבל מה? היא עדיין לא מבינה שהיא באמריקה, אם יוצאים מגבולות הבית אז לפי יעלי אנחנו לא באמריקה ורק כשאנחנו בבית אנחנו באמריקה... לא נורא, לפחות היא חמודה...<br /><br />סבתא ניצה- סבתא ניצה המסכנה, כל השבוע קרעה את הטוסיק, עבדה, בנתה, צבעה. המסכנה שבוע שלם ראתה רק את הדרך בין הבית לאיקאה וחזרה... כשנסענו לסופר שנמצא בכיוון השני, היתה התרגשות גדולה.<br /><br />סבא שוקי- הידוע בכינויו, סבא סיטר. כל היום עם הילדודים, היו כבר בכל פארק אפשרי. כל פעם שהם חזרו מהבילויים, הילדים היו מבסוטים כשעל פניהם מרוח חיוך ענק... וסבא שוקי חזר טרוט עיניים, עייף ומסכן... עד שהחליט לעשות מעשה והזמין לו ולסבתא ניצה כרטיסי טיסה לוגאס. ברגעים אלו ממש הם נמצאים בבלג'יו, סבא שוקי סביב שולחן הרולטה מנסה לעשות את המכה של החיים, וסבתא ניצה מסתובבת לה בין שולחנות הבלק ג'ק ומכונות המזל.... יאללה שיחזרו כבר.<br /><br />איצ'וק- אז ככה, תארו לעצמכם סיטואציה, ניצה ואני קרענו את התחת כל היום, גם אני וגם היא עם כאבי גב תחתון, סבא שוקי היה עייף עייף מבילוי סוער עם הילדים, שלושתינו מרוחים על הספה, מותשים, מאוד מותשים, הילדים כבר היו במיטות. איתמר חוזר הביתה מיום באוניברסיטה ומתחיל לספר מה עבר עליו היום. אז נכון שהיתה לו הרצאה מאוד מעניינת באותו יום, אבל מעבר לזה, הוא סיפר שחילקו אותם לקבוצות. כל קבוצה היתה צריכה להמציא ריקוד על אירוע הסטורי. ריקוד?@#!#??? רגע, בזמן שאנחנו הזענו כמו צפרדעים, איצ'וק רקד????? ניצה, שוקי ואני הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק בלי הפסקה. ואז איצ'וק המשיך וסיפר שהם גם קיבלו משימה של טיפוס על עצים.... תגידו, בשביל זה לקחנו עוד משכנתא?????<br />יום למחרת מצאתי את עצמי במסיבת שנות ה-80 של השנה הראשונה. מחופשת. סביבי כולם בלי יוצא מהכלל מחופשים, נראים דבילים למדי, ושרים "living on a prayer"... ושוב אני שואלת... בשביל זה לקחנו עוד משכנתא???????<br />אבל אל דאגה מיום רביעי איצ'וק מתחיל את הקריעה...<br /><br />אני- לא תאמינו, אבל מהר מהצפוי מצאתי את ייעודי באמריקה!!! אני הולכת להציע מועמדות לשירותי ההרכבה של איקאה. בקורות החיים אני אכתוב: 6 כסאות אוכל, שולחן אוכל, שולחן למרפסת, שולחן קפה, מזנון, כוננית, ארון, כורסא, שולחן עבודה, פוטון, 2 שידות קטנות, כוננית למשחקים, 4 כסאות ילדים, שולחן ילדים... התקבלתי?????<br /><br />אנשים יקרים, עד כאן סיכום השבוע שעבר עלינו.(מה רק שבוע??? לא נורא, עוד 4 שנים ו51 שבועות למנאייק)<br /><br />נשיקות לכוווולם ובמיוחד לך</span></div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7579239356997285815.post-75228033301634402132010-08-17T19:20:00.000-07:002011-02-02T21:17:33.469-08:00הגענו...<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שלום לכווולם,<br /><br />את איצ'וק שלחתי ככוח חלוץ לברקלי. הפלתי עליו רשימת מטלות וחשבתי שעשיתי עסק טוב.... טעיתי בענק.<br />ערב אחד (בו הייתי מותשת לחלוטין אחרי שבימים שלפניו פיניתי, סיידתי וניקיתי את הבית, מכרתי את התכולה שלא לקחנו אתנו ולא אחסנו, התרוצצתי בבנקים, נפרדתי מחברים וממשפחה), דיברתי עם איצ'וק. איצ'וק היה נשמע לי שמח וטוב לבב והיה גאה ומבסוט שהוא קנה בוסטר לרכב לעמיתוש. בוסטר!!!! אין אוטו... אבל בוסטר יש!!! יופי באמת.... בשביל זה שלחתי אותו לפני שבוע לברקלי ונשארתי עם כל הארגונים והסידורים?? בשביל בוסטר???<br /><br />זהו, הגיע הזמן... עליתי על טיסה עם 2 הילדודים ושני ההורים שלי .<br />אז ככה, 12 שעות טיסה לפילדלפיה, שעתיים קונקשיין (בפילדלפיה כמובן), 6 שעות טיסה לסן פרנסיסקו...8 שעות (ברוטו) הילדים ישנו כמו מלאכים, 12 שעות ילדים ערים, מתרגשים, ובעיקר עייפים. סה"כ עבר בשלום, מזל שיש את סבא שוקי וסבתא ניצה.<br /><br />נחתנו בסן פרנסיסקו ואיצ'וק חיכה לנו בשדה ליד המזוודות, הילדים רצו אליו, חיבוקים, נשיקות, אחר כך נשיקות לחם ולחמות, ואת מי איצ'וק שכח לחבק ולנשק בתירוץ של התרגשות וגעגועים ??? ניחשתם נכון....<br /><br />הגענו לדירה בווילג' של ברקלי (דירה ששכרנו עוד מהארץ). חייבת להגיד שיחסית לציפיות... אחלה דירה, גדולה, מרווחת, הרבה ירוק נשקף מהחלונות.<br /><br />סן פרנסיסקו ידועה כעיר הקולינארית הטובה ביותר באמריקה. בלילה הראשון החלטנו לבדוק את העניין. האמת? המקדונלד אותו הדבר כמו בארץ :-)<br /><br />הלילה הראשון- נשפכנו. הלכנו לישון בחלוקה הבאה: עמית ויעל בחדר החדש שלהם, סבא שוקי וסבתא ניצה בחדר אורחים, אני ואיצ'וק בחדר שלנו. (כשאתם מדמיינים את החדרים, תוסיפו המוני ארגזים, מזוודות ותיקים פזורים בכל הבית... שזועקים לפריקתם). הטיילת התחילה באזור 0100 בלילה שלנו. לא היה אדם אחד שישן במיטה אחת כל הלילה... בסופו של דבר התעוררנו כשסבתא ניצה בחדר אורחים, איצ'וק בחדר ילדים, יעל ואני בחדר שינה הורים, ועמית וסבא שוקי בסלון. 2 הלילות האחרונים הסתיימו פחות או יותר באותה חלוקה אבל עם פחות נדידות. נראה לי שעדיף שמראש נלך לישון ככה...<br /><br />יום למחרת הלכנו לפיקניק של הגן של עמיתוש. זה קטע מטורף, כל אחד מההורים מציג את עצמו באופן עצמאי להורים האחרים. איצ'וק היה בשיאו ומרוב התלהבות הוא גם הציג את עצמו לעוברת אורח שבאה עם הנכד שלה לגן השעשועים (ההיא לא הבינה מה פתאום הוא לוחץ לה יד ואומר לה שקוראים לו איתמר והוא אבא של עמית...לא הפסקתי לצחוק...), עמיתוש יחסית הפתיע, התחבר שם כבר לילדים (יש הרבה ילדים שיודעים עברית), ביום שני הוא מתחיל את הגן ואני מקווה שהוא ימשיך להפתיע. מסתבר שהוא ממש מתחיל בית ספר, לומדים שם את ה ABC, חשבון וכאלה... לפחות בגן חובה אין שיעורים. עוד משהו שגיליתי שקצת ביאס זה שאני צריכה לשלוח אותו כל יום עם אוכל לגן, אסור בשר והם לא מחממים את האוכל. בקיצור עמיתוש הולך לאכול שנה שלמה פסטה קרה בלי רוטב.<br /><br />מאז ועד היום, סבתא ניצה ואני פקדנו את איקאה מספר פעמים, בנינו ריהוט, צבענו, ניקינו, שאבנו והתעייפנו!!!, סבא שוקי לקח את הילדים לגן חיות ועכשיו הם בדרך ללונה פארק, עמיתוש בג'ט לג נוראי, נרדם בכל מקום על הריצפה, יעלי דווקא בסדר יחסית... ואיצ'וק??? איצ'וק מבלה בשבוע אוריינטציה, הרבה מסיבות, ארוחות ומפגשים חברתיים.<br /><br />עד כאן הסיכום של שלושת הימים הראשונים...<br /><br />נשיקות לכוווולם ובעיקר לך (מקווה שיגיעו עוד 20 שעות אחרי קונקשיין בפילדלפיה)</div>יפעת ננר אורגדhttp://www.blogger.com/profile/07369060317998492508noreply@blogger.com0